עשר מצוות מתרי”ג מצוות התורה שייכות לנזיר. מהן תשע מצוות שייכות לכל סוגי הנזירות, ומצוה אחת שייכת לנזיר קצוב בלבד. ונבאר אותן לפי סדרן בתורה כפי שביארן ספר החינוך, ואלו הן.

א. ספר החינוך מצוה שסח – שלא ישתה הנזיר יין או כל מיני שכר:שלא ישתה הנזיר יין, או כל מיני שכר, שעיקר עירובו יהיה יין, שהוא מיחל הענבים, דאילו מיחל שאר פירות, אף על פי שנקרא שכר, לא נאסר על הנזיר אלא בתערובת היוצא מן הגפן, ועל זה נאמר: מיין ושכר יזיר, וכל משרת ענבים לא ישתה, כלומר, שכל תערובת שיש בו ענבים בכלל האיסור. והפליג במניעה ואמר שאפילו נתחמץ היין, או השכר שנתערב היין עמו, אסור לשתותו, ועל זה אמר הכתוב חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה. ואין אלו שני לאווין, כלומר לאו ביין ולאו אחר בחומץ, שהרי לא אמר יין לא ישתה וחומץ יין לא ישתה. ולמדנו מעתה כי השותה היין והחומץ אינו לוקה אלא על אחת.

משורשי עניין הנזירות כתבתי במצוות עשה ד’ (שע”ד) בסדר זה מה שידעתי, וגודל הרחקת הנזיר מכל תערובת היין הכל מן הטעם הכתוב שם.

מדיני המצוה מה שאמרו זיכרונם לברכה בתלמוד בבלי מסכת נזיר לד,ב שכל היוצא מן הגפן, בין פרי בין פסולת, כלומר הזג שהיא הקליפה, והחרצן שהוא הזרע שבתוכו אסור לנזיר, וכמו שמפורש בכתוב. אבל העלים והלולבים והגפנים והסמדר הרי אלו מותרים שאינן לא פרי ולא פסולת אלא כמו עץ הם נחשבים. ויתר רובי פרטי המצוה מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת נזיר.

ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן, שכל מי שנדר נזירות חייב להזיר מיין ושכר וחומץ יין וחומץ שכר ומכל משרת ענבים”.

ב. ספר החינוך מצוה שסט – שלא יאכל הנזיר ענבים לחים: “שלא יאכל הנזיר ענבים לחים, שנאמר: וענבים לחים וגו’ לא יאכל. ואמרו זיכרונם לברכה: וענבים לחים וגו’ לא יאכל, להביא את הבוסר.

כל עניין מצוה זו במצוה הקודמת לה”.

ג. ספר החינוך מצוה שע – שלא יאכל הנזיר צימוקים: “שלא יאכל הנזיר צימוקים, שנאמר: וענבים לחים ויבשים לא יאכל. שלא תאמר הואיל ונשתנה שמם שנקראים צימוקים ולא ענבים הותרו, לפיכך ביאר הכתוב האיסור גם בהם.

וכל עניינה במצוות הקודמות. ומי שאכל כזית מהם לוקה”.

ד. ספר החינוך מצוה שעא – שלא יאכל הנזיר זרע הענבים: “שלא יאכל הנזיר זרע הענבים, שנאמר: מחרצנים וגו’ לא יאכל.

כל עניינה במצוות הקודמות. ואם אכל מהן כזית לוקה”.

ה. ספר החינוך מצוה שעב – שלא יאכל הנזיר קליפת הענבים: “שלא יאכל הנזיר קליפת הענבים, שנאמר: ועד זג לא יאכל, ופירוש זג היא הקליפה.

ונתרבו האזהרות בהרחקת היין ובכל היוצא מן הגפן, לפי הדומה, מפני שיש בכל היוצא ממנה כוח רב להגדיל היצר, וזה ידוע לחכמי הטבע.

וכתב הרמב”ם ז”ל (בספר המצוות), והראיה על היות אלה החמש, כלומר היין והענבים והצימוקים והחרצן והזג, כל אחד ואחד מצוה בפני עצמה שהרי מתחייב אדם מלקות אחת על כל אחד ואחד, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה במשנה מסכת נזיר ריש פרק שלושה מינין, וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגים בפני עצמן, ואמרו כמו כן (נזיר לח,ב) אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים וסחט אשכול של ענבים ושתה לוקה חמש. וכשרצו שם לקיים שזה התנא דתני מלקיות תנא ושייר ושיתחייב הנזיר יותר מחמש מלקויות, אמרו והא שייר לאו דלא יחל, ולא אמרו והא שייר לאו דחומץ, והטעם לפי שלא יתחייב על היין ועל החומץ שתים כמו שאמרנו מפני שהחומץ נאסר מחמת עיקרו שהוא יין. ועניין הכתוב כאילו אמר שעיקר איסורו של יין לא סר ממנו בהפסדו, כמו שזכרנו למעלה במקומו (מצוה שס”ח). וממה שראוי שתדעהו שאלה איסורי נזיר מצטרפים כולם לכזית ולוקים על כזית, עד כאן.

כל עניינה במצוות הקודמות”.

ו. ספר החינוך מצוה שעג – שלא יגלח הנזיר שיערו כל ימי נזרו: “שלא יגלח הנזיר שיערו כל ימי נזירותו, שנאמר: תער לא יעבר על ראשו.

משורשי המצוה כתבתי למעלה עשה ד’ (שע”ד).

מדיני המצוה מה שאמרו זיכרונם לברכה (נזיר לט,א) שאחד המגלח בתער או במספרים כעין תער או שתלש השיער בידו, כל זמן שקצצה מעיקרה לוקה, אבל כל זמן שהניח ממנו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו לוקה שאין זה כעין תער. העביר על ראשו סם שמשיר את השיער והשיר את שיערו אינו לוקה (אבל ביטל עשה של גדל פרע שיער ראשו, כמו שאמרנו למעלה (מצוה שע”ד). ונזיר שגילח כל ראשו אינו לוקה) משום התגלחת אלא אחת, ואם התרו בו על כל שיער ושיער ואמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח לוקה על כל אחת ואחת. וכן מעניין המצוה מה שאמרו (שבת נ,א) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק, כלומר שחופף שיערו בידיו וחוכך בצפורניו, ואם נפלו שערות מתוך החפיפה והפספוס אינו חושש אחר שאין כוונתו להשירו, ואפשר גם כן שלא יהא נישר מפני זה, אבל לא סורק במסרק לפי שהמסרק מפיל ומשיר השיער בלי ספק. וכן לא יחוף באדמה מפני שמשרת השיער ודאי, אבל אם עשה כן אינו לוקה. ויתר פרטיה במסכת נזיר (פרק שלושה מינין).

ולעניין במי נוהגת ובאי זה זמן, ועונש העובר עליה, הכל כדין שאר מצוות הנזיר שכתבנו.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שכל מי שקיבל עליו נזירות ואפילו בזמן הזה אסור לגלח אפילו שיערה אחת”.

ז. ספר החינוך מצוה שעד – מצוות גידול שיער נזיר: “שנצטוה הנזיר, והוא האדם שהפריש עצמו מן היין, לגדל שיער ראשו כל ימי הזירו לה’, שנאמר: גדל פרע שיער ראשו. ולשון מכילתא (ספרי זוטא כאן) גדל פרע מצוות עשה, ומניין בלא תעשה, תלמוד לומר תער לא יעבר על ראשו.

ואל תתפשני בטעם זה שכתבתי ממה שאמרו זיכרונם לברכה (נזיר יט,א) יביא כפרה על עצמו שציער עצמו מן היין, כי גם זה יתכן על טעמנו, כי אחר שאמרתי שאין רשות נתונה לאדם להשחית ביתו ולקלקל דבר בבנין אשר בנה הבונה הראשון, ראוי לו להביא כפרה על נפשו כי אולי נטה מן הגדר המחויב עליו בעניין גופו ונשמתו, כי שמא טבעו ובניינו נכון על צד שהנזירות עינוי יתר מדאי על נפשו. וכל דרכי השם ישרים וצדיקים ילכו בם. והרמב”ן ז”ל כתב בפירושיו (במדבר ו,יא) על דרך הפשט בטעם החטאת שמביא הנזיר לכפרה, כי העניין הוא שצריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם, דמכיון שהייתה עליו רוח ה’ והתחיל להיות נזיר לה’ ראוי היה לעמוד כן כל ימיו. ושבעים פנים יש לתורה.

מדיני המצוה מה שאמרו זיכרונם לברכה (נזיר לט,א במשנה) שאם נתגלח הנזיר בין בזדון בין בשגגה ואפילו באונס, הרי זה סותר מנינו ומתחיל למנות שלושים יום (דיבר בנזיר קצוב), דקיימא לן (נזיר ה,א) סתם נזירות שלושים יום כדי שיהיה לו פרע. ובמה דברים אמורים כשנתגלח ברוב ראשו בין בתער בין במין תער ולא נשאר כדי לכוף ראשן לעיקרן. אבל גילח מיעוט שיער ראשו אינו סותר מנינו מפני כן, וכמו כן אינו סותר מנינו מפני שתית היין ואפילו שתה ממנו ימים רבים, אבל סותר הוא מנינו מפני הטומאה כמו שמפורש בכתוב.

ונוהגת מצוה זו שחייב בגידול השיער כל מי שנדר בנזיר בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. שאף על פי שלמדונו זיכרונם לברכה (נזיר יט,ב) שהנזירות נוהגת בארץ ישראל, כלומר שחייב כל אדם להיות נוהג נזירותו בארץ ישראל כמניין הימים שנדר, ושאין עולין לו הימים לימי נדר נזרו אלא שם, בחוצה לארץ גם כן כל דקדוקי נזירות עליו, לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם, לפי שעכשיו בעונות אין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. ועוד אמרו זיכרונם לברכה שכופים אותו אם יש בנו כוח לכופו לעלות בארץ ולנהוג נזירותו שם עד שימות או עד שיבנה בית המקדש וישלים קרבנותיו”.

ח. ספר החינוך מצוה שעה – שלא יכנס הנזיר לאוהל המת: “שלא יכנס הנזיר לאוהל המת, שנאמר: על נפש מת לא יבא.

משורשי הרחקת הטומאה ממקום הקדוש כתבתי בסדר זה במצוה ראשונה (שס”ב) מה שידעתי, והוא הדין והוא הטעם להרחיק האיש הקדוש ממנה. ובטעם טומאת גוף האדם המת כתבתי גם כן מה שהשגתי בסדר אמור אל הכהנים.

מדיני המצוה מה שאמרו זיכרונם לברכה (נזיר מג,א) שאין הנזיר חייב משום ביאה באוהל המת עד שיכנס שם כולו, ואף על פי שמעת שיכניס שם חוטמו או אצבעות רגליו נטמא, מכל מקום אין נקראת ביאה עד שיכנס כולו. לפיכך נזיר שנכנס לבית שהמת בתוכה בשידה תיבה ומגדל, ובא חברו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו, לוקה שתים, אחת משום לא יבוא ואחת משום לא יטמא, שהרי עכשיו טומאה וביאה באין כאחת. ונזיר שנכנס באוהל המת או בבית הקברות בשגגה, ואחר שנודע לו שהה שם כדי השתחויה במקדש, חייב מלקות. ויתר פרטיה מבוארים במסכת נזיר.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות“.

ט. ספר החינוך מצוה שעו – שלא יטמא הנזיר במת ובשאר טומאות: “שלא יטמא הנזיר במת, שנאמר: לאביו ולאמו וגו’ לא יטמא וגו’.

מדיני המצוה מה שאמרו זיכרונם לברכה (נזיר מט,ב) שיש טומאת מת שאם נטמא הנזיר בה מגלח וסותר הימים הקודמין ומתחיל למנות ימי נזירותו אחר כן (דיבר בנזיר קצוב), ויש טומאת מת שאין מגלח בעבורה ולא סותר הימים ואף על פי שהיא טומאת שבעה, לפי שלא נאמר בו: וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו, דמשמע עד שיטמא בטומאות שהן בעצמו של מת. ואלו הן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן (דיבר בנזיר קצוב): על הנפל ואפילו לא נתקשרו איבריו בגידין, ועל כזית מן המת, ועל כזית נצל, ועל העצמות שהן רוב מניין העצמות אף על פי שאין בהן רובע הקב. ועל עצמות שהן בנינו של מת ואף על פי שאין בהם רובע הקב, ועל חצי קב עצמות אף על פי שאין בהן רוב בנינו ולא רוב מנינו, ובלבד שכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא משני מתים, ועל שדרה הבאה מן המת, ועל הגולגולת של מת אחד, ועל אבר מן המת, ועל אבר מן החי מאדם שיש עליהן בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי, ועל חצי לוג דם הבא ממת אחד, ועל מלא חופניים רקב המת. ואי זהו נצל זה בשר המת שנימוח ונעשה לחה סרוחה ואין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום בארון של שיש ויהיה כולו שלם, חסר ממנו אבר או שנקבר בכסותו או בארון של עצמות או של מתכת אין לו רקב, ולא אמרו רקב אלא למת בלבד להוציא הרוג, שהרי חסר דמו. קברו שני מתים כאחד או שגזזו שיערו או צפורניו וקברום עמו. או אישה עוברה שמתה ונקברה ועוברה במעיה, אין הרקב שלהן מטמא, וכן אם טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא עד שירקב מאליו. וכן אם נטמא ברובע העצמות הבאים משדרה או מן הגולגולת באוהלן הרי זה ספק טמא. כל אלו שתים עשרה טומאות שמנינו אם נגע נזיר באחת מהן או אם נשאה או האהיל הנזיר עליה או האהילה הטומאה על הנזיר, או היה הנזיר ואחת מטומאות אלו באוהל, הרי זה מגלח תגלחת טומאה ומביא קרבן טומאה וסותר את הכל, חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שאי אפשר שיגע בכולו, שהרי אינו גוף אחד, אבל אם נשאו או נטמא באוהלו מגלח. וכן נזיר שנגע בעצם המת אפילו בעצם כשעורה או נשאו הרי זה מגלח עליו ומביא קרבן טומאה וסותר את הקודמין. ואין עצם אחד מטמא אוהלו. אבל אם נטמא בגוש ארץ העמים או בשדה שנחרש קבר בתוכה שהן מטמאין במגע ובמשא, או שהאהילו עליו ועל אחת מן השתים עשרה טומאות הנזכרות שריגים היוצאים מן האילנות או הפרעות היוצאות מן הגדר או מטה או גמל וכיוצא בו ונטמא באוהלן, או ברובע עצמות שאין בהן לא רוב מניין ולא רוב בנין, או שנטמא ברביעית דם ואף על פי שהוא מטמא במגע ובמשא ובאוהל, או שנטמא בגולל או בדופק שהן מטמאין במגע ובמשא, או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהם בשר כראוי לפי העניין שזכרנו, הרי זה אינו סותר. אף על פי שבכל אלה הוא טמא טומאת שבעה ומזה בשלישי ובשביעי, אינו מגלח תגלחת טומאה ולא מביא קרבנות ולא סותר את הקודמין, אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו למניין ימי נזירותו.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות“.

י. ספר החינוך מצוה שעז – מצוות גילוח הנזיר והבאת קרבנותיו (כולה בנזיר קצוב): “שיגלח הנזיר שיערו ויביא קרבנות כשישלים נזירותו, וכן כשיטמא, שנאמר: ביום מלאת ימי נזרו, וכן: וכי ימות מת עליו וגו’. ואמרו בספרא (מצורע ב,ו) שלושה מגלחין ותגלחתן מצוה. הנזיר והמצורע והלויים. אולם שלושה אלה אינם שוים לכל דבריהם, שגילוח הלויים היה לשעה במדבר, ובשנים האחרים מצוה נוהגת לדורות.

וכתב הרמב”ם ז”ל ששני גילוחים אלו של נזיר שהן גילוח טומאה וגילוח טהרה אין ראוי למנותן כי אם מצוה אחת, לפי שעניין גילוח הטומאה אינו מצוה בפני עצמה כלל, אלא דין מדיני מצוות הנזירות הוא שביאר הכתוב שאם נטמא הנזיר בימי הנזירות שיגלח ויביא קרבן ואז ישוב ויגדל פרע בקדושה כבתחילה כל ימי הנזירות שאסר על נפשו, כמו שיש למצורע גם כן שתי תגלחות והן מצוה אחת, ואחר שאין זה עיקר המצוה אלא דין מדיניהן אין ראוי למנותו מצוה בפני עצמה, וכמו שביאר הרב בספר המצוות שלו בעיקר השביעי. ובסדר זאת תהיה מצוות עשה ב’ (קע”ד), כתבתי גם כן בשם הרב זכרונו לברכה מה היא הסיבה במנותנו תגלחת נזיר וקרבנותיו מצוה אחת, ותגלחת מצורע וקרבנותיו שתי מצוות, ושם תראנו מבואר אם תרצה ללמוד.

משורשי מצוה זו של גילוח כל השיער במלאות ימי הנזירות והבאת הקרבנות כתבתי בכלל שורש המצוה הקודמת (שע”ד) מה שידעתי.

מדיני המצוה מה שאמרו זיכרונם לברכה היכן מגלח שיערו בעזרת נשים. ולשכת נזירים הייתה שם בקרן דרומית מזרחית ושם מבשלים שלמיהן ומשליכין שערן לאש. ואם גילח במדינה יצא, ובכל מקום שמגלח תחת הדוד משליך שיערו, ואינו מגלח עד שיהא פתח העזרה פתוח, שנאמר: פתח אוהל מועד, ואין פירוש הכתוב שיגלח כנגד הפתח שבזיון מקדש יהיה בזה. וכן מה שאמרו זיכרונם לברכה במצוה זו (נזיר מו,א) נזיר ממורט אינו צריך להעביר תער, ואף על פי שאין לו שיער. וכן אם אין לו כפים, הרי זה מקריב קרבנותיו ושותה יין אחר כן ומטמא. ואפילו יש לו שיער, מכיון שהביא קרבנותיו אף על פי שלא גילח אין התגלחת מעכבת ושותה ומטמא לערב, דמשנזרק עליו אחד מן הדמים מקרבנותיו הותר אף על פי שלא נתן על כפיו ולא הניף, שכל הדברים האלה למצוה ולא לעיכוב. ואף על פי שאין התגלחת מעכבת מצוה לגלח אפילו לאחר זמן מרובה. ונזיר שגילח בלא תער או שגילח בתער ושייר שתי שערות לא עשה ולא כלום, ולא קיים מצוות גילוח בין נזיר טהור בין נזיר טמא. גילח על השלמים ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו, גילח על שלושת הבהמות שהוא מקריב ונמצאת אחת מהן כשרה, תגלחתו כשרה ויביא שאר הזבחים ויקרבו כהלכתן. שלוש בהמות אלו שאמרנו הם כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים, ומביא עם האיל ששה עישרונות ושני שלישית עישרון סולת ואופה מהן עשרים חלות. ויתר פרטיה במסכת נזיר (פרק שביעי).

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות“.