א. נזיר לזמן קצוב

כל מה שכתוב בתלמוד ובפוסקים על נזירות, מדובר על סוג הזה של הנזירות. נאמר במשנה מסכת נזיר פרק א משנה ג: “סתם נזירות שלושים יום. אמר: הריני נזיר אחת גדולה, הריני נזיר אחת קטנה, אפילו מכאן ועד סוף העולם, נזיר שלושים יום”. וכן פסק הרמבם הלכות נזירות פרק ג הלכה א: “סתם נזירות שלושים יום. כיצד, מי שאמר: הריני נזיר, אין פחות משלושים יום”.

במדרש במדבר רבה פרשה י נאמר: “למה נזיר טהור מביא שלושה מיני קורבן? כדי להתיר ג’ דברים האסורים לו: היוצא מן הגפן, והתגלחת, והטומאה. החטאת היה מביא להתיר הטומאה, והעולה להתיר התגלחת, והשלמים להתיר היוצא מן הגפן”. ולכן נזירות קצובה לא נוהגת בזמנינו, כיון שאי אפשר להביא קורבנות בבית המקדש.

נזירות קצובה הגדירו חז”ל כנזירות שלא לשמה, משום שהיא תלויה בדבר מסוים, וכמבואר לעיל. ועוד, שנזירות קצובה היא בנזיר חוטא, שכל הנודר לפרוש מתאוות העולם הזה לזמן קצוב, ולאחר מכן חוזר מקודש לחול, נקרא נזיר חוטא, ולכן חייב להביא קורבן חטאת.

כן כתב הרמב”ן, הביאו רבי בחיי על במדבר ו,יג וזה לשונו: “ביום מלאת ימי נזרו טעם הקורבן הזה בנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתגלה, כי לא מצינו בכל התורה כלה קורבן כי אם על עוון שקדם לשעבר, וזה שקדם וזכה לעשות מצוה, והיה כל ימי נזירותו קדוש ופרוש מתאוות העולם, ועתה ביום מלאת ימי נזרו תחייבנו תורה להביא קורבן, הנה זה עניין נפלא ומחודש, וכן אמרו חז”ל במסכת נזיר, חידוש הוא שחידשה תורה בנזיר. והרמב”ן ז”ל נתן בו טעם על דרך הפשט ואמר: כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזיר מקדושתו ועבודת השם יתברך, וראוי היה לו שיזיר לעולם, ויעמוד כל ימיו בקדושתו נזיר וקדוש לאלוהיו, כעניין שנאמר: ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב: כל ימי נזרו קדוש הוא לאלוהיו, ועל כן הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם, עד כאן לשון הרמב”ן ז”ל. ועם כל הטעם הזה לא יצא קרבנו של נזיר מן החידוש, כי היכן מצינו קורבן על העתיד. אבל טעם הקורבן והחידוש איננו מתבאר כי אם על דרך הקבלה, והזכרתי בנזירותו כבר, כי הוא למעלה מהמידות, ודבק בעצם הרחמים העליונים, והוא רוצה עתה לצאת מקדושתו, נראה כמתרחק ורוצה לסלק עצמו, חס ושלום, מאותה מעלה שכבר דבק בה, ולכך הצריכתו תורה קורבן ביום מלאת ולא לכפרה, כי לא תמצא בו לשון כפרה או סליחה, אך הכוונה בקרבנו לקרב הכוחות, וליחד ולהמשיך להם שפע מן המקור, ויסתפקו המידות, ואחר כך יחזור להנאותיו כבתחילה, ועל כן היה הקורבן, שנצטוה בו, עולה ושלמים וחטאת, כבש לעולה, איל לשלמים, כבשה לחטאת, ובסוף אמר: ואחר ישתה הנזיר יין, כלומר ואחר שישלים חיובו לכל צד ויסתפקו המידות, ישתה הנזיר יין, ויחזור להנאותיו כמנהג בני אדם בעולם הגופות”.

ונשאלת שאלה בנזיר לזמן קצוב שהשלים את נזירותו והביא את קרבנותיו, הנה אמרה עליו התורה בספר במדבר ו,כ: “וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן”, למה קרא לו הכתוב נזיר לאחר שנעשה כמו אחרים? והעניין הוא, שכיון שעלה פעם אחת לדרגת קדוש, אינו יכול לחזור לקדמותו, כמבוגר שלא יכול לחזור להיות ילד, כיון שגדל. אחר שישלים חיובו לכל צד, ויסתפקו המידות, יחזור להנאותיו כמנהג בני אדם בעולם הגופות, ויהפוך לנזיר חוטא.

בזמנינו אין לנזיר קצוב התרה.

ב. נזיר עולם

נזיר עולם הוא נזיר שהורים נדרו בשבילו בהיותו ילד או לפני היולדו לעולם, ובהגיעו לגיל שלוש עשרה שנה הוא לא המשיך נזירותו מתוך בחירתו, כמו שהיה אבשלום. אבל זה שבהגיעו לגיל שלוש עשרה שנה והמשיך נזירותו מתוך בחירתו ברצונו הטוב, הרי הפך להיות נזיר לעולם, וכמו שהיו שמואל הנביא, מלכי ישראל, רבי חנינא ועוד קדושים וטהורים כמותם.

אמרו חז”ל במשנה מסכת נזיר פרק א משנה ב: “נזיר עולם, הכביד שיערו, מיקל בתער ומביא שלוש בהמות”. וכתב הרמב”ם שם הלכה יב: “ומה בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב, שהנזיר לזמן אסור לגלח עד סוף ימי נזירו, שנאמר: כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים, ונזיר עולם, אם הכביד שיערו מיקל בתער משנים עשר חדש עד שנים עשר חדש, ומביא שלוש בהמות כשיגלח”.

אין לנזיר עולם התרה עולמית.

ג. נזיר שמשון

כתב רמב”ם שם הלכה יג: “שמשון לא היה נזיר גמור, שהרי לא נדר בנזיר, אלא המלאך הפרישו מן הטומאה. וכיצד היה דינו, היה אסור ביין ואסור בתגלחת, ומותר להיטמא למתים. ודבר זה הלכה מפי הקבלה”. נזירות שמשון הוא דין מיוחד, שלא נאמר בתורה בפירוש, אלא על פי המלאך שהורה כן לאימו, וגידרו מיוחד, שמותר לו להיטמא למת, אך שאר איסורי נזירות חלים עליו כולם. כן מבואר במשנה מסכת נזיר פרק א משנה ב: “מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון? נזיר עולם, הכביד שיערו, מיקל בתער ומביא שלוש בהמות, ואם נטמא, מביא קורבן טומאה. נזיר שמשון, הכביד שיערו אינו מיקל, ואם נטמא, אינו מביא קורבן טומאה”.

אין לנזיר שמשון התרה עולמית.

ד. נזיר לעולם

נזיר לעולם הוא נזיר אשר הזיר לעולם או לזמן יותר מכדי זמן חיים אחת. נאמר במסכת נזיר ח,ב: “תנו רבנן: הריני נזיר כל ימי חיי, הריני נזיר עולם, הרי זה נזיר עולם. אך אם אמר: הריני נזיר אפילו מאה שנה, אפילו אלף שנים, אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם”. דינו של נזיר לעולם הוא חלותם של כל גדרי הנזירות ללא הפסק, ועל כן גם אינו מגלח כלל, מה שאין כן נזיר עולם, שמיקל בתער משנים עשר חדש לשנים עשר חדש.

וכתב הרמבם בהלכות נזירות פרק ב הלכה כ: “נזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית, לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה, הרי זה נזיר לעולם, כיון שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו”.

וכן פסקו סמ”ג, סמ”ק, ספר החינוך, ספר כפתור ופרח, כמה שהבאנו לעיל, וכן פסקו שאר כל הראשונים.

נמצא שכל הנודר נדר נזיר לעולם, ברור לנו שהוא לשמה, וכל דבר שהוא לשמה קיים לעולם, ולא תלוי בזמן. ולכן שומרי הברית היו נזירים לעולם דוקא, דהיינו נזירות לשמה.

ומובא במסכת נדרים ט,ב: “תניא, אמר רבי שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שיערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי, ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'”. ופירש רש”י שם: “דהיינו לה’ – לשם שמים”.

ברור מכאן, ששמעון הצדיק לעולם לא אכל מקורבן נזיר קצוב, שהוא קורבן נזיר חוטא, ולכן ברייתא זו היא מקרה יוצא דופן, כשנזיר קצוב נזר לשם שמים, ולכן אמר לו שמעון הצדיק: כמוך ירבו בישראל, כלומר גילה רצונו בריבוי נוזרים לשם שמים.

וכתב הרמב”ם בהלכות נזירות פרק י הלכה יד: “האומר: הריני נזיר אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה וכיוצא בזה, הרי זה רשעף ונזירות כזו מנזירות רשעים היא, אבל הנודר לה’ דרך קדושה, הרי זה נאה ומשובח, ועל זה נאמר: נזר אלוהיו על ראשו קדש הוא לה’, ושקלו הכתוב כנביא, שנאמר: ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים”.

אין לנזיר לעולם התרה עולמית.