הקדושה נצטוינו עליה בתורה כמה פעמים, והיא שורש לעשיית כל המצוות לשם המצוה אותם.

כתב בעל ראשית חכמה בשער הקדושה פרק א: “עניין הקדושה נצטוינו עליה בתורה כמה פעמים. הא’ בפרשת שמיני בספר ויקרא יא,מד: כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, הב’ בפרשת קדושים בספר ויקרא יט,ב: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם, הג’ בספר ויקרא כ,ז: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם, הד’ בספר ויקרא כ,כו: וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי, הה’ בספר ויקרא כב,לב: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם, וזו היא מצוות עשה לקדש את שמו ברבים. וכיון שבא בתורה מאמר זה של קדושים תהיו כל כך פעמים, אף על פי שאינה מעיקר תרי”ג מצוות, מכל מקום היא שורש לעשיית כל המצוות לשם המצוה אותם, כי כיון שיהיה האדם קדוש ומופרש מענייני אהבת עולם הזה, ישתדל לעשות רצון קונו באמיתות ויתקשר באהבתו יתברך לעשות מצוותיו בחשק ואהבה, כי מה לו בעולם הזה ובטובותיו. ולכן הוכפל בתורה כל כך פעמים מרוב התועלת שנמשך מזה לנשמה”. וממשיך הרב שם: “אמר הקב”ה לישראל: הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם, היו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר: קדושים תהיו כי קדוש אני”.

נמצא שמוטלת עלינו חובה גמורה להתקדש לה יתברך, והציווי להתקדש אינו מכלל תריג המצוות.

מעתה צריכים אנחנו לברר כוונת הכתוב: קדושים תהיו, מה זה להיות קדוש, ולמה לא נכללה מצוה כה חשובה בתרי”ג מצוות מהתורה.

והנה רמב”ן ז”ל בפירוש ויקרא יט,ב כתב: “קדושים תהיו הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, זה לשון רש”י. אבל בתורת כהנים ראיתי סתם פרושים תהיו. וכן שנו שם: והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש, כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי אין הפרישות הזו היא לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות”.

והאמת היא שאין שום מחלוקת בין רש”י לרמב”ן כיון שדיברו על דרגות שונות בקדושה, כי לקדושה יש דרגות רבות וכנזכר במקומות רבים בתורה.

הנה נאמר בזוהר כרך ג (ויקרא) פרשת קדושים דף פא עמוד א: “תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא, וחותמא דקושטא דגושפנקא היא, בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא, בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן, אמר ר’ אבא מ”ט פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא, אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי, וכ”ש אי אתקדש בקדושה דמאריה”. הרי מפורש עניין שתי דרגות בקדושה, ראשונה היא קדושת הנשמר מעריות ושניה היא קדושה יותר עליונה קדושה דקב”ה.

ועוד נאמר בזוהר כרך ג (ויקרא) פרשת אמור דף פח עמוד א: “ויאמר יי’ אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, א”ר יוסי מ”ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים, אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים, לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים, ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם, בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין, אמור אל הכהנים בני אהרן”. הנה עוד שתי דרגות בקדושה שהן קדושת כהנים וקדושת לויים.

אמנם הדרגה הגבוהה בקדושה היא דרגת קדושת ה’ שהיא פרישות מהדין ומצד שמאל לגמרי, והיא קדושת הנזיר. ולכן הרמב”ן כתב שהפרישות המוזכרת בכל מקום בתלמוד היא שבעליה נקראים פרושים, דהיינו מן המותרות, כגון יין ובשר.

ואכן במדרש רבה ויקרא כד,ד נאמר: “אמר הקב”ה למשה לך אמור לישראל בניי: כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים שנאמר: קדושים תהיו”. ובספרא קדושים א נאמר: “וידבר ה’ אל משה לאמור, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו מלמד שהפרישה נאמרה בהקהל, ומפני מה נאמרה בהקהל? מפני שרוב גופי תורה תלויים בה, קדושים תהיו פרושים תהיו, קדושים תהיו, כי קדוש אני ה’ אלהיכם, לומר אם מקדישים אתם עצמיכם, מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי, ואם אין אתם מקדישים עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו לא קידשתם אותי”.

נמצא שכוונת ציוויו של הקדושים תהיו היא הוו פרושים.

על שמובן פרושים בסתם שייך לנזירים דוקא אומרים חז”ל במדרש תהלים קלז: “תניא סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלים, עושה אישה תכשיטיה ומשיירת דבר מועט זכר לירושלים, שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. ומשחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל, לא היו אוכלים בשר ולא היו שותין יין“. וכן מובא בילקוט שמעוני תהלים רמז.

והם היו נזירים וודאי וכנראה מדברי חז”ל במדבר רבה י,כג: “אפילו לא אמר אלא הריני נזיר מן היין הרי הוא נזיר שלם”.

ומצד שני במדבר רבה י נאמר: “אין נזירות בכל מקום אלא פרישות, וכן הכתוב אומר: וינזרו מקדשי בני ישראל, ואומר: ענבי נזירך, ואומר: וינזרו לבשת, ואומר: האבכה בחדש החמישי הנזר, הא אין נזירות בכל מקום אלא פרישות“. וכן נמצא ברש”י בפירוש על ספר במדבר ו,ב: “נדר נזיר – אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפרש מן היין. להזיר לה’ – להבדיל עצמו מן היין לשם שמים”. כלומר הנזירות והפרישות היינו הך כי אין עוד עניין פרישה במצווה אלא הנזירות , ולכן חז”ל קראו לנזירים פרושים.

נמצא שמלה פרושים כוונתה נזירים, וכוונת ציוויו של הקדושים תהיו היא הוו נזירים.