הנזירות בזמננו

הנזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית, דאין הבורא יתברך קצב זמן לקדושה, וזה פשוט. וכהוכחה לזה נביא כאן גדולי הפוסקים הראשונים אשר אומרים כן.

כתב הרמב"ם בספרו יד החזקה הלכות נזירות פרק ב הלכה כ: "נזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית. לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם, שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו". כלומר כיון שהחליט להזיר בזמן הזה, ידע שאין אפשרות אחרת כי אם להזיר לעולם.

וכתב רבי משה מקוצי בספרו סמ"ג חלק לא תעשה מצוה ר"ן: "ושנינו בפ"ד דנזיר האיש מדיר את בנו הקטן בנזיר אף על פי שלא בא לעונת נדרים, ואין האישה מדרת את בנה בנזיר. ודבר זה אמר רבי יוחנן, שהיא הלכה מפי הקבלה, ואינו נוהג בשאר נדרים. נזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית. לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם, שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נדרו". וכן הוא בסמ"ק.

וזה לשון רבי אהרן הלוי מברצלונה בספרו ספר החינוך מצוה שע"ד: "מי שנדר בנזיר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם. ונוהגת מצוה זו שחייב בגידול השיער כל מי שנדר בנזיר בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות". וכן כתב הרב בשאר מצוות הנזיר חוץ ממצוות הקרבת הקורבנות בנזיר לזמן קצוב, דאינה נוהגת אלא בזמן הבית.

וזה לשון רבי משה פרנס מרוטנבורג בספרו הפרנס סימן תי"ח: "ונזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית, לפיכך מי שנדר בנזירות בזמן הזה, הרי זה נזיר לעולם, שאין לנו בית המקדש שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו". וכן כתבו שאר כל גדולי הפוסקים.

ורבי אשתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח פרק י דיני נזירות כתב: "כתב הרמב"ם ז"ל שנזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית, לפיכך מי שנדר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם, שאין לנו בית שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו וכו'. הנודר נזירות לה' דרך קדושה, הרי זה נאה ומשובח, ועליו נאמר: נזר אלוהיו על ראשו, ושקלו הכתוב כנביא, שנאמר: ואקים מבניכם לנביאים, ומבחוריכם לנזירים".

אך למרות כל האמור הראב"ד חלק על כל הפוסקים וקבע שהיום אסור להזיר בכל מקום, וכנאמר בהשגות הראב"ד על הרמב"ם ביד החזקה הלכות נזירות פרק ב הלכה כא: "כתב הרמב"ם: לפיכך מי שנדר בזמן הזה בחוץ לארץ כופין אותו לעלות לארץ ישראל אם אפשר, למה כופין אותו לעלות ולמנות, וכי יש שם טהרה, והלא כלנו טמאין טומאת מת ואין כאן הפרש בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ואסור להזיר בכל מקום". ולשונו תמוה מאוד, כיון שהלך נגד משנה וגמרא מפורשת.

ואכן איך ישראל שנודר נדר נזיר יוצא מגדר טמא מת, שהרי כולנו טמאי מתים?

עניין זה מבואר היטב בתלמוד בבלי מסכת נזיר טז,ב: "משנה: מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם ל' יום, אין עולין לו מן המניין, ואינו מביא קרבן טומאה, יצא ונכנס, עולין לו מן המניין, ומביא קרבן טומאה".

והנה בגמרא שם מבואר: "איתמר: מי שנזר והוא בבית הקברות, רבי יוחנן אמר: נזירות חלה עליו, וריש לקיש אמר: אין נזירות חלה עליו וכו', אמר מר בר רב אשי: מיחל כולי עלמא לא פליגי דחיילא, אלא כי פליגי למלקי, רבי יוחנן סבר: כיון דחיילא לקי, וריש לקיש סבר: לא לקי וחיילא וכו'. תא שמע: מי שהיה טמא ונזר, אסור לגלח ולשתות יין, ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים הרי זה סופג את הארבעים". וכן נאמר בתוספתא מסכת נזיר פרק ב הלכה יד: "מי שהיה טמא ונזר, אסור לגלח ולשתות יין ולהיטמא למתים, ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים, סופג את הארבעים".

הרי ברור מכאן שאפשר להזיר ללא שום קשר לטומאה, ואפילו במקום הכי טמא בעולם – בבית קברות.

וכן פסק הרמב"ם ביד החזקה הלכות נזירות פרק ו הלכה ח: "מי שנדר והוא בבית הקברות, נזירות חלה עליו, ואפילו שהה שם כמה ימים". וכן פסקו שאר הראשונים. ועוד פסק הרמב"ם שם בהלכה ז: "נדר בנזיר והוא טמא מת חלה עליו נזירות, ואם נטמא פעם אחרת או שתה יין או גלח לוקה". והראב"ד לא הגיה כלום על זה.

פשוט וברור הוא, שפוסק עולמי לא יכול לסתור את עצמו, ועוד בכזו גסות, ועוד ללכת נגד תורה שפעל פה. כמובן שלא, ולכן מתבקשת מסקנה פשוטה, והיא: האמור בהשגות הראב"ד הנ"ל לא ממנו הוא, אלא תוספת צנזורה הוא. צנזורה כידוע היא מערכת סופרים יהודים מומרים, אשר הוקמה על ידי אויבינו בזמן תחילת הוצאת ספרי הקודש לאור, ומטרתה היא לשבש כתבי הקודש ויהדות עצמה.

ונשאלת השאלה: למה נודר נדר נזיר בבית הקברות חייב מלקות רק אם נטמא פעם אחרת, ולא בעצם נתינת הנדר במקום הטומאה?

והתשובה היא: שהנודר נדר נזיר יוצא מטומאה הראשונה ונטהר. שלמרות שהוא טמא מת, הנה לאחר שהזיר עלה לדרגת קדוש, דאין שם מקום לטומאה!

זאת ועוד, הנה כל הסוגיה הזאת עוסקת בנזיר לזמן קצוב, שקדושתו היא קצובה בזמן, ולכן יש לטומאה אפשרות להאחז בו. אמנם בנזיר לעולם קדושתו היא נצחית, ואין לטומאה שום אפשרות להאחז בו, והוא פלא.

ובעניין להימצא ולשהות בין טמאי מת, אין הנזיר אסור, וכיוצא מדברי משנה מסכת נזיר ז,ב-ג: "על אלו טומאות הנזיר מגלח: על המת, ועל כזית מן המת, ועל כזית נצל, ועל מלא תרווד רקב, על השדרה, ועל הגולגולת, ועל אבר מן המת, ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי, ועל חצי קב עצמות, ועל חצי לוג דם, על מגען ועל משאן ועל אוהלן, ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. על אלו הנזיר מגלח, ומזה בשלישי ובשביעי, וסותר את הקודמין ואינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר, ומביא את קרבנותיו. אבל הסככות, והפרעות, ובית הפרס, וארץ העמים, והגולל, והדופק, ורביעית דם, ואוהל, ורובע עצמות, וכלים הנוגעים במת, וימי ספרו, וימי גמרו, על אלו אין הנזיר מגלח, ומזה בשלישי ובשביעי, ואינו סותר את הקודמים, ומתחיל ומונה מיד, וקרבן אין לו. באמת, ימי הזב והזבה, וימי הסגרו של מצורע, הרי אלו עולים לו".

וכן פסק הרמב"ם בהלכות נזירות פרק ז הלכות א-ג, ו-ח: "יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין אע"פ שנטמא בהן טומאת שבעה, לפי שלא נאמר בו וכי ייטמא לנפש, אלא וכי ימות מת עליו, עד שייטמא מטומאות שהן מעצמו של מת, ואחר כך יביא קרבנות טומאה, ויגלח תגלחת טומאה, ויפלו כל הימים הראשונים. ואלו טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן: על הנפל ואפילו לא נתקשרו איבריו בגידין, ועל כזית מבשר המת, ועל כזית נצל, ועל עצמות שהן רוב מניין העצמות אף על פי שאין בהן רובע הקב, ועל עצמות שהן רוב בנינו של מת ואע"פ שאין בהן רובע הקב, ועל חצי קב עצמות אף על פי שאין בהן לא רוב בניינו ולא רוב מניינו, וכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא משני מתים, ועל השדרה הבאה ממת אחד, ועל הגולגולת של מת אחד, ועל אבר מן המת הבא ממת אחד, ועל אבר מן החי מאדם אחד, שיש עליהן בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי, ועל חצי לוג דם הבא ממת אחד, ועל מלא חופניים רקב המת, אי זהו נצל זה בשר המת שנימוח ונעשה לחה סרוחה. וכן נזיר שנגע בעצם המת אפילו עצם כשעורה או נשאו הרי זה מגלח עליו ומביא קרבנות טומאה וסותר את הקודמים ואין עצם כשעורה מטמא באהל אבל נטמא באחת משנים עשר דברים הללו: בגוש ארץ העכו"ם או בשדה שנחרש קבר בתוכה שהן מטמאין במגע ובמשא או שהאהיל עליו ועל השריגים היוצאים מן האילנות או הפרעות היוצאות מן הגדר או מטה או גמל וכיוצא בו או שנטמא באהל רובע עצמות שאין בהן לא רוב בנין ולא רוב מנין או שנטמא ברביעית דם מן המת שהיא מטמא במגע ובמשא ובאהל או שנטמא בגולל או בדופק שהן מטמאין במגע ובאהל או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהן בשר כראוי הרי זה אינו סותר. אע"פ שבכל אלו הוא טמא טומאת שבעה ומזה בשלישי ובשביעי אינו מגלח תגלחת טומאה ולא מביא קרבנות ולא סותר את הקודמין אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו ממנין ימי נזירותו. נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת שבעה יזה בשלישי ובשביעי כמה שיתבאר בהלכות טומאת מת וכן יראה לי שזה אינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו".

נמצאנו למדים ש תולדות טומאת מת לא נאסרו לנזיר. ולכן רבי יוסף קארו בספרו כסף משנה הלכות נזירות פרק ב הלכה כ תמה על הראב"ד הנ"ל ודחה דבריו בשתי ידיים בזה הלשון: "והראב"ד כתב א"א למה כופין אותו לעלות ולמנות וכו'. ואיני יודע למה אסור להזיר עכשיו בארץ ישראל, שאף על פי שאנו טמאי מתים אם אחר שנזר יזהר מלטמא במת, מה איסור יש בזה?!".

ותמיהת בעל כסף משנה מובנת, דאין שום איסור להזיר אף בזמן הזה, והרי בעל כסף משנה רבי יוסף קארו זצק"ל בעצמו היה נזיר לעולם. ואין בדברי הראב"ד שום בסיס לאסור נזירות לאחר חורבן בית המקדש, כיון שהנזירות אינה קשורה לבית המקדש, וכמה שהוכחנו.

ולפי האמת, בכלל לא יכולה להיות הוה אמינא להגביל את הנזירות בזמן או במקום, דאין לקדושה קיצבה.

וכן הביא הרמ"ק זצק"ל בפרדס רימונים שער ח פרק ט, וזה לשונו: "הקדושה והאצילות אינה כדרך שאר העניינים, כי הקדושה היא מתרבה לעולם. וכאשר נתאצלו המדרגות מבינה, שהיא מקום הנטיעה הראשונה אל מקום השתילה, לא מפני כן נתבטל המציאות הנטוע מכל וכל, אבל אדרבה נשאר המציאות הראשון יותר דק, ויותר בהיר מהשני. והמציאות הראשון הוא שורש ומקור ושביל, שדרך בו תקבל השפע המציאות השני התחתון".

הרי מוכח מהאמור שאין שום איסור לישראל להזיר היום בגלל טומאה או גורם אחר, ואדרבה ניתנת לכל אחד בזמנינו הזדמנות לצאת מגדר טומאה לגמרי, והוא פלא!

חז"ל בתלמוד בבלי מסכת נזיר ב,ב באו לברר, האם בכלל יכולה להיות מציאות נזיר חוטא, וזה לשונו: "נזירא מילתא דעבירה, ואמרינן ליה נאה? אין, דאפילו לרבי אלעזר הקפר, דאמר: נזיר חוטא, הני מילי גבי נזיר טמא, דאיידי דבעי מיסתר, דאמר רחמנא: והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. התם הוא דילמא אתי למיעבר על נזירותיה, אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ביה".

מהאמור מובן שחז"ל דיברו בנזיר קצוב אשר החליט לעבור על נזירותו, כלומר לעבור על הקדושה ולעזבה, וזהו החטא שלו. אמנם נזיר לעולם קדושתו נצחית, ולכן ראוי לכל הכבוד והשבח.

וכן כתב הרמב"ם בהלכות נזירות פרק י הלכה יד: "האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה וכיוצא בזה הרי זה רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא, אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח, ועל זה נאמר: נזר אלוהיו על ראשו קדש הוא לה', ושקלו הכתוב כנביא שנאמר: ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים".