דינה של הנזירות בחו”ל

חז"ל קבעו, שנזירות נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, כמובא בתוספתא מסכת נזיר פרק א הלכה ה: "נזירות נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, בין שיש לו שיער ובין שאין לו שיער".

אך מצד שני נאמר שנזירות נוהגת רק בארץ ישראל, וכתראה במשנה מסכת נזיר פרק ג משנה ו: "מי שנזר נזירות הרבה, והשלים את נזירתו, ואחר כך בא לארץ, בית שמאי אומרים: נזיר שלושים יום, ובית הלל אומרים: נזיר בתחילה. מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה, ואמרה: אם יבא בני מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבעה שנים, ובא בנה מן המלחמה, והייתה נזירה שבע שנים, ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות, ובסוף שבע שנים נטמאת ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה. אמר רבי יהודה: לא הייתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה".

ופירש רבי עובדיה מברטנורא שם: "והשלים את נזירותו ואחר כך בא לארץ – שאין נזירות נוהגת אלא בארץ, משום טומאת ארץ העמים. ומי שנדר נזירות בחוצה לארץ מחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירותו". ובמקום אחר רבי עובדיה מברטנורא במסכת עדויות פרק ד משנה יא כתב: "נזיר שלושים יום קנסינן ליה שיקיים סתם נזירות בארץ ישראל, שהוא שלושים יום".

והרמב"ם בפירוש המשנה מסכת נזיר פרק ג משנה ה כתב: "אין הנזירות אפשרית בחוצה לארץ מפני הטומאה, ומה שאמרו בתוספתא שנזירות נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, רצונם לומר שהמחייב עצמו נזירות בחוצה לארץ נתחייב בכך על דרך הקנס, ולפיכך יעלה לארץ ישראל וינהג שם הנזירות. וזה שגזר בחוצה לארץ קנסינן ליה, בית שמאי אומרים שהקנס הוא שנתחייב אותו סתם נזירות בארץ ישראל, והיא שלושים יום. ובית הלל ואומרים שנחייב אותו לנהוג נזירות בארץ כפי שחייב את עצמו. ורבי יהודה סובר שמי שנטמא ביום מלאות אינו סותר הכל אלא סותר שלושים יום בלבד כמו שאומר רבי אליעזר, וכך נתבאר שממנו קבל סברא זו, והסמיך את זה למה שאמר יתעלה זאת תורת הנזיר ביום מלאת, התורה אמרה כי נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר כלומר נזירות והיא שלושים יום, ולפיכך אמר שלא הייתה נזירה אלא ארבע עשרה, ולא מנה שלושים יום כיון שלא נשלמה השנה. ואין הלכה כרבי יהודה". וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת עדויות פרק ד משנה יא, וזה לשונו: "הכל מודים שאין נזירות בחוצה לארץ, וזה שנזר בחוצה לארץ קנסינן ליה. בית שמאי עושין את הקנס שחייב סתם נזירות בארץ ישראל והוא שלושים יום. ובית הלל קונסין אותו שיתחייב בנזירות שחייב את עצמו בארץ ישראל ואפילו הייתה מאה שנה. ושיהא נזיר שתים, שיהא נזיר ששים יום. וכבר קדמה הלכה זו ופירושה בשלישי דנזירות". וכן פסק הרמב"ם בהלכות נזירות פרק ב הלכה כא, וזה לשונו: "אין הנזירות נוהגת אלא בארץ ישראל, ומי שנזר בחוצה לארץ קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נזיר בארץ ישראל כמניין הימים שנזר, לפיכך מי שנדר בזמן הזה בחוצה לארץ כופין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה המקדש ויביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו".

וכעין זה כתב רבי ירוחם תולדות אדם וחוה נתיב יד חלק ז דף קיד טור א: "מי שנדר בנזיר בזמן הזה כופין אותו לעלות לארץ ויהיה נוהג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה בית המקש ויקריב קורבנות במלאת ימי נזרו, וכל זמן שהוא בחוצה לארץ אסור לשתות יין ולא יטמא למת ולא יגלח וכל דקדוקי נזירות עליו, אף על פי שאין ימים אלו עולין לו, ואם עבר ושתה או גלח או נטמא למת וכיוצא בנגיעה, לוקה עליה. זה לשון הרמב"ם ז"ל בנזירות וכן פשוט ומוכח בנזיר". וכן כתבו עוד ראשונים.

מכל האמור כאן יוצא שמדובר בנזיר לזמן קצוב ואף שנודר בזמן הזה. הוא הזיר לזמן מה ומזה לא נהפך לנזיר לעולם, אלא יישאר נזיר עד סוף חייו מפני שאין בית המקדש להקריב קורבנות במלאת ימי נזרו שקצב. ואף לשון הפוסקים מורה כן, שהרי אמרו: כופין אותו לעלות לארץ ויהיה נוהג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה בית המקש ויקריב קורבנות במלאת ימי נזרו. אבל נזיר לעולם לא מקריב שום קורבנות, ואין על מה לקנסו.

והעניין הוא שבנזיר שקצב זמן לקדושתו, באו חז"ל וגזרו לקדושתו מקום שיהיה מוגבל עד מלאת ימי נזרו. אבל נזיר לעולם לקדושתו אין קצבה לא בזמן ולא במקום, וכמו שאמרנו בפרקים הקודמים, ובו לא הייתה הגזירה. ולכן נזיר לעולם מותר לשהות בכל מקום שיחפוץ.

ומכל מקום יש אפשרות פשוטה להתיר אף לסתם נזיר בזמן הזה לשהות בחוץ לארץ, והיא נלמדת מדין הכהנים. הכהנים אף הם אסורים בטומאת מת, כאמור בספר ויקרא כא,א: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל הַכהנים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". ואם כן למה לא לאסור להם להימצא בארץ העמים ולא לכוף אותם לעלות לארץ ישראל שיהיו נוהגים שם כהונה עד שימותו?

והנה הרמב"ם בהלכות אבל פרק ג הלכה יד כתב: "מותר לכהן להיטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה, בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אישה או ללמוד תורה, אף על פי שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וכן מיטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות".

והעניין הוא שנזיר לזמן קצוב לא היה מכביד עליו לשהות בארץ ישראל כל זמן שקצב, שהרי בקרוב עם תם הנזירות היה מקריב הקורבנות והיה מותר בכל. אבל כהן שאיסור טומאתו הוא איסור עולם, אי אפשר להגבילו במקום כל ימי חייו. ולכן חז"ל קבעו לכהן פתח להיטמא בטומאות מדרבנן ולשהות בארץ העמים. נמצא שבזמן הזה בדין נזיר קצוב שהפך להיות נזיר לעולם ומוכרח לחיות בקדושתו עד סוף חייו, כל עוד שלא נבנה בית המקדש, הרי הוא דמה בדינו לכהנים, ויכול להשתמש בפתח שפתחו להם רז"ל.

ומכל מקום טוב שתדע שאיסור לשהות בחוץ לארץ שייך לכל ישראל בכלל ובפרט, ולא רק לאסורים בטומאת מת. כן מובא בתלמוד בבלי מסכת כתובות קי,ב: "תנו רבנן: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך שכל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלהים אחרים, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך שכל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים".

ואף בזוהר כרך ב פרשת יתרו עט,ב מבואר שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, ושהטעם הוא שזרע קדוש לארץ קדושה עולה, והשכינה במקומה יושבת, ושזה תלוי בזה, וזה לשונו: "הכי תנינן, כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, מאי טעמא משום דזרעא קדישא לארעא קדישא סלקא, ושכינתא באתרא יתבא, והאי בהאי תליא".

וכן נפסק ברמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה יב, וזה לשונו: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה עכו"ם, ואל ידור בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלהים אחרים, ובפורעניות הוא אומר: ואל אדמת ישראל לא יבא, כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות, שנאמר: בבלה יובאו ושמה יהיו". וכן נפסק ברמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה ט, וזה לשונו: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אישה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין. במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו רווח, ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות היא, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום".

והרמ"ק זצק"ל בספרו פרדס רימונים שער כה פרק ב הסביר בזה הלשון: "ואויר ארץ העמים מטמא. ואויר ארץ ישראל מטהר ואוירא דארץ ישראל מחכים, כי אין הקליפות שולטות בה כלל. וכן בארו עוד העניין הזה בזוהר פרשת תרומה, וז"ל: בארעא קדישא מתתקנא כלא בגונא אוחרא דהא קליפה תקיפא אתברת מההוא אתר דלא שלטא ביה קליפה כלל. קליפה תקיפא אתברת מההוא אתר תדיר ואתפתחת מהאי סטרא ומהאי סטרא וההוא פתיחו הוה בארעא קדישא בכל זמנא דפלחין פולחנא כדקא יאות. כיון דגרמו חובין משיכו לההוא פתיחו להאי סטרא. ולהאי סטרא עד דאתקרב קליפה כלא כחדא. כיון דאסתים קליפה למוחא כדין שלטא ההיא קליפה עליהון ודחה לון לבר מההוא דוכתא. ועם כל דא אע"ג דדחה לון לבר לא יכילת ההיא קליפה לשלטאה בההוא דוכתא קדישא דלאו אתריה איהו. ואי תימא אי הכי הואיל ולא יכיל ההיא קליפה תקיפא לשלטאה בההוא דוכתא קדישא אמאי קיימא חרוב דהא חורבה לא הוי בעלמא אלא מסטרא דההוא קליפה תקיפא. אלא ודאי כד אתחריב לא אתחרב אלא מההוא סטרא בשעתא דאסתים למוחא. וקב"ה עבד דלא תשלוט ההיא קליפה תקיפא על ההוא דוכתא. וכד דחה לון לישראל מינה אתהדרת ההיא קליפה ואתפתחת כמלקדמין. ובגין דעמא קדישא לא הוו תמן חפייא על ההוא פתיחו חופאה קדישא דפרוכתא קלישא לנטרא ההוא אתר דלא יסתים ליה ההיא קליפה תקיפא ואחיד בכל סטרוי. למהוי רבות קודשא על ארעא כמדקדמין לא יכיל דהא ההוא חופאה קלישא אחיד דלא יחות לתתא דהא עמא קדישא לאו תמן וע"ד לא אתבני חורבן מיומא דאתחריבו. לשלטאה ההוא קליפה תקיפא לא יכלא דהא ההוא חופאה קלישא אחיד ביה בכל סטרוי בההוא פתיחו דלא תשלוט תמן ולא תסתים למוחא ההוא חופאה דפרוכתא קלישא איהו מגו משיכו דפרוכתא קדישא דלעילא דנטיר ההוא אתר. ובגין כך כל נשמתין דשאר עמין דדיירין בארעא כד נפקין מהאי עלמא לא מקבלא לון ודחי לון לבר ואזלין ושטאן ומתגלגלין בכמה גלגולין עד דנפקין מכל ארעא קדישא וסחרין לסטרייהו במסאבו דלהון. וכל אינון נשמתין דישראל דנפקין תמן סלקין וההוא חופאה קלישא מקבלא לון ועיילין לקודשא עילאה בגין דכל זינא אזלא לזיניה. ונשמתין דישראל דנפקי לבר מארעא קדישא ברשותא דההיא קליפה תקיפא אזלא ומסחרא ומתגלגלא עד דתבת לדוכתאה ועאלת לאתר דאתחזי לה. זכאה וכו' עכ"ל. וכל דבריו מבוארים וזכים והם הכרח עצום וביאור רחב אל ענייננו שאין בארץ ישראל קליפה כלל שלא יצטרכו לעבור דרך הקליפות ח"ו. וכן נשמתן של רשעים ר"ל רשעי האומות הן מתגלגלות לחוץ כדכתיב: את נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. כי שער השמים ליכנס אל הקדושה הוא ארץ ישראל ומפני זה אין נבואה שורה אלא בארץ ישראל. ואין תשובה מנבואת יחזקאל שהייתה בחוצה לארץ שכבר תרצו רז"ל. ואין תשובה מעניין דור המדבר כי אויר ארץ ישראל היה הולך עמהם דאי לא תימא הכי איך היו אוכלין קדשים בחוץ לארץ, אלא שהאויר והרקיעים והשמים והחלונות והשרים כולם היו נוסעים עם השכינה שהייתה נוסעת עמהם. וזה נתבאר בזוהר פרשת תרומה (דף קמ:)".

וכל זה היה טוב ויפה באם היינו יודעים מיקומה האמיתי של ארץ ישראל המקראית, אך אין באפשרותנו היום לדעת מה הם הגבולות של הארץ ישראל המקראית, ואפילו איה מקומה איננו יודעים.