מהות הנזירות

מה הוא עניין הנזירות בתורה. עניין הנזירות מבואר בספר במדבר פרשת נשא פרק ו אומרת התורה: (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיְהֹוָה: (ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: (ד) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל: (ה) כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַיְהֹוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: (ו) כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיְהֹוָה עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: (ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר (כתר) אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ: (ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיְהֹוָה:

מסבירים חז"ל בספר הזוהר כרך ג פרשת נשא קכו,א שהכוונת כי יפליא הוא שפרש מיתר בני העולם להתקדש בקדושה עליונה ולהימצא שלם, שבן אדם שרוצה להתקדש מקדשים אותו ופורשים עליו קדושה עליונה, קדושה דקדוש ברוך הוא, וזה לשונו: "מאי כי יפליא? דאתפרש משאר בני עלמא לאתקדשא כגוונא דלעילא ולאשתכחא שלים. בשעתא דבר נש אתי לאתדכאה מדכין ליה, בר נש דבעי לאתקדשא מקדשין ליה ופרסי עליה קדושה דלעילא, קדושה דאתקדש בה קודשא בריך הוא".

נמצא שנזירות היא דרך לקדושה עליונה קדושה דקב"ה.

הקב"ה השתוקק לברוא עולם שכל יושביו ימנעו עצמם מללכת אחרי תאות לבם לא רק בדברים האסורים אלא גם בדברי רשות, וידבקו בקדושה. ולפי זה הרי הנזיר הוא אותו שבגללו השתוקק הקב"ה לברוא את העולם, ואף המליך אותו על מלאכי השרת, וכמה שנאמר בזוהר בתיקונים קלז,ב, וזה לשונו: "הא מלאכי עילאי אף על גב דאינון גיבורי כוח עושי דברו, לא עבדי גבורה בפולחנא דקב"ה, דאינון פלחין בהכרח, ולית לון ערובא דבשרא ויצרא בישא, ובגין דא נעשה אדם וישלוט בכו".

אמרו חז"ל במסכת סוטה ב,א: "תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". ופירש רש"י שם: "יזיר עצמו מן היין, שהיין מביא לידי קלות ראש והוא גרם לה".

נמצא שנזירות היא בגדר סור מרע להרחיק את האדם מן העבירה.

ורבי בחיי על פסוק ג כתב: "איש כי יפליא לנדר נדר נזיר, כבר ביארתי לך בסדר אמור כהן גדול דוגמת מי הוא, הנה הנזיר למעלה ממנו, כי הוא למעלה מן המידות דבק בעצם הרחמים העליונים, ולפי שהוא מוכתר במעלת הנזירות, נקרא נזיר מלשון כתר, וזהו: כי נזר אלוהיו על ראשו".

הרי בהדיא קישר הנזירות עם הכתר.

והרמ"ק זצק"ל בספרו אור יקר בתיקונים בבא קמא שער ג סימן ו קישר עם הכתר גם לשון פלא, וזה לשונו: "הם שלושה פלאים, בסוד הכתר, והם שלושה ראשונות שבהם תיקוני אריך אנפין, ואשר תסתלק בסוד שלושה פלאים אלו הרמוזים בסוד אלף פלא".

ועוד כתב הרמ"ק זצק"ל בספרו אור יקר פרשת נשא סימן ה, וזה לשונו: "מה שהנשמות נבדלות מתאוות גשמיות אחר סילוקם מהעולם הזה, מקדים הוא בהיותו בגוף ונפש להתאחד בקונו, וזהו שאמר יפליא שפורש עצמו מדרכי העולם דהיינו לנדור נדר נזיר, וזה להידבק בקונו דהיינו להזיר לה' וכו', והוא מפליא עצמו מן הדין וכו', אמנם העיקר כי הוא נאחז בכל הספירות בכלל, אמנם על צד המידות הפועלות למטה אינו אוחז אלא בימין וזהו שאמר: לא אתחזי ביה עובדא, ממעשה ספירות הדין ופעולתם הוא נבדל, אמנם ממציאותם ממש אינו נבדל שלא לקצץ, והיינו כמשל פעולת הימין, שכל עשר ספירות פועלות בפעולה, והם נכללים עמה בפעולת החסד".

וידוע מספר הזוהר שקיימות כמה מערכות הנהגה בעולם הרוחני, והן: הנהגת אריך אנפין, שהוא הכתר, הנהגת זעיר אנפין, שהוא זכר – התפארת, והנהגת הנקבה – מלכות. וכן תראה בספר פרדס רימונים לרמ"ק זצק"ל שער ג פרק ז, וזה לשונו: "אתר דשרותא אשתכח, פירוש מקום התגלות האצילות, והיותו נמצא אלינו רצונו לומר כי אף על פי שתחילת האצילות הוא מכתר עליון, שהוא אריך אנפין, עם כל זה הוא נעלם ואינו מתגלה לרוב העלמו, ותחילת התגלות דאצילות הוא מזעיר אנפין שתחילתו החכמה, והוא נקרא שירותא לפי שהוא תחילת הגלוי, ואמר כי אצילותה ומציאותה במציאות הוא מאריך אנפין, שהוא הכתר. וזה שכתוב אתר דשרותא אשתכח, פירוש מקום שהחכמה נאצלה ונמצאת ונגלית הוא מעתיקא קדישא, רצונו לומר כתר אריך אנפין הנקרא עתיקא קדישא. ולשון עתיקא מורה על הקדימה כאשר הורה בדניאל ז,ט: ועתיק יומין, ונקרא קדישא כי שם מקור הקדושות כולן, או ירצה כי קדוש פירוש נבדל ונעלה, והוא קדש בערך זעיר אנפין הנאצל בגלוי".

ובספרו אור יקר פרשת נשא על פי דרכנו סימן ל הרמ"ק זצק"ל כתב כך: "ואולם עניין הנזיר שמו יעיד עליו שפירושו לשון נזר, ונזיר רוצה לומר מעוטר, והעניין כי הנזיר רומז בכתר עליון, ושערותיו מעידים עליו, דהיינו שערות דאריך אנפין, והיינו דקאמר: איש או אישה כי יפליא, לשון פלא דהיינו אלף, דהיינו סוד הכתר הנקרא פלא, ומפני שהכתר מוכתר על התפארת לזה אמר לנדור נדר, נזיר להזיר לה'. והעניין כי סתם אדם מרכבה לתפארת, וכמו שהוא מעטר עצמו למטה בסוד השיער, כן גורם האדם העליון מתעטר בכתר, והיינו שהוא נודר נדר נזיר, כלומר להיותו מעוטר לגרום עטרה לתפארת, וזהו שאמר: להזיר לה'. הנה שערות המושלחים מורים על סוד השיער, לכך: גדל פרע שיער ראשו, והעניין כי שערות זעיר אנפין בהיות הדין גובר בהם צריך לגלחם להעביר כוחות הדין, והיינו דכתיב: ואיש כי יימרט ראשו קרח הוא טהור הוא, מפני שמורה העברת כוחות דין, אמנם באריך אנפין אסור לגלח השיער, וזה שנדר בנזיר שערותיו בסוד הכתר, לכך מצוות עשה עליו לגדל שיער ראשו".

ועוד שם בהמשך כתב בזה הלשון: "והנה ציוה שלא לגלח שערותיו, מפני שכיון שנדר בנזיר, הרי תיקן עצמו בתיקוני אריך אנפין, ואם מגלח שערותיו, מכחיש תיקוני אריך, והוא עוון פלילי, שקוצץ אותם הנטיעות, חס ושלום".

נמצאנו למדים ש סתם הנהגת העולם בישראל היא בזעיר אנפין, אך הנהגה בנזיר היא באריך אנפין בסוד אלף. וכהנהגת שתי הנהגות האלה פעמיים ניתנו לוחות הברית. ועוד שעם דור המדבר נכרתה ברית, שנאמר בספר שמות לד,י: "וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה יְהֹוָה כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ".

ונדר נזיר גם נקרא ברית כמה שנזכר בתהלים פט,לה: "נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ". ולכן דור המדבר היו פרושים מן היין ושכר, כאמור בספר דברים כט,ה: "לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם". ועוד שם בפסוק ח: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן". אבל בחטא העגל הם הפירו את הברית וחיללו את קדושתם שיצאו מכללה, כמה שנאמר בספר שמות לב,ו: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק".

כאן יש מקום לשאלה: אם הם רצו לשתות יין ולצחק (פירושו עבודה זרה וגילוי עריות), אז בשביל מה הם הקריבו את הקורבנות לה' יתברך? והתשובה היא, שהעולות באו להתיר להם תספורת, והשלמים באו להתיר להם יין וכל היוצא מן הענבים. בזמן בית המקדש את הקורבנות האלה היה מביא ישראל שהזיר לה' לזמן קצוב בתם נדרו. ולכן נשברו לוחות הברית הראשונים, וניתנו להם לוחות הברית השניים.

הלוחות הראשונות ניתנו בבחינת עץ החיים, כלומר בבחינה שלא שייכת בה מיתה כלל, שנאמר: ואכל וחי לעולם. ואמרו חז"ל בגמרא מסכת עבודה זרה ה,א שלא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהיה מלאך המות שולט בהם! וכן נאמר בזוהר חדש כרך ב מגילת רות מ,א אמרו: "מכתב – מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות, חירות ממלאך המות, ומשעבוד מלכיות, ומכל מרעין בישין דעלמא. וכיון דעבדו ית עגלא, פרחו אתוון מתרין סטרין, פנים ואחור". ועוד נאמר בזוהר כרך ב פרשת כי תשא קצג,ב שבשעה שעמדו ישראל על הר סיני הוסרה מהם זוהמת זה הנחש, שהרי אז בטול יצר הרע היה מהעולם, ודחו אותו מהם, ואז נאחזו בעץ החיים ועלו למעלה והיו יודעים והיו רואים מראות עליונות, והאירו עיניהם ושמחו לדעת ולשמוע. אך כיון שחטאו בעגל, הוסרו מהם כל אלו דרגות ואורות עליונים, ומשכו עליהם הנחש הרע כמקודם, וגרמו מות לכל העולם, וזה לשונו: "בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חויא, דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא, ודחו ליה מנייהו, וכדין אתאחידו באילנא דחיי, וסליקו לעילא ולא נחתו לתתא, כדין הוו ידעין והוו חמאן אספקלריאן עלאין, ואתנהרן עינייהו, וחדאן למנדע ולמשמע, וכדין חגר לון קודשא בריך הוא חגירין דאתוון דשמא קדישא דלא יכיל לשלטאה עלייהו האי חויא ולא יסאב לון כבקדמיתא, כיון דחטאו בעגלא, אתעברו מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין, ואתעבר מנייהו חגירו מזיינין דאתעטרו משמא קדישא עלאה, ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין, וגרימו מותא לכל עלמא".

וכן נמצא בספר שמות רבה נא: "דבר אחר: אלה פקודי המשכן. מהו אלה? בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא התורה לישראל, לא היו ראויים שישלוט מלאך המות בהם, שנאמר: חרות על הלוחות. מהו חרות? רבי יהודה אומר: חירות מן גליות, ורבי נחמיה אומר: חירות ממלאך המות. אמר רבי פנחס בן חמא בשם רבי יהודה בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, אמר הקב"ה: אם יבוא מלאך המות ויאמר לי למה נבראתי, אני אומר לו: סטטיונר בראתיך על העובדי כוכבים ולא על בניי, שכיון שקיבלו התורה, הלבישם הקב"ה מזיו הדרו. ומה היה הלבוש? רבי יוחנן אומר: עטרות הלבישן, ורבי שמעון בר יוחאי אומר: כלי זיין נתן להם, והשם הגדול חקוק עליו, וכל הימים שהיה בידם לא היה מלאך המות יכול לשלוט בהם".

בוא וראה מה אמרו חז"ל במדרש רבה שיר השירים ד,ה: "אמר רבי יוחנן: ביום שירד ה' על הר סיני ליתן תורה לישראל, ירדו עמו ששים ריבוא מלאכי השרת, וביד כל אחד ואחד מהן עטרה לעטר את ישראל, לכל אחד ואחד מישראל". ובפרקי דרבי אליעזר פרק מו נאמר: "רבי אלעזר בן ערך אומר: כשירד הקב"ה על הר סיני ליתן התורה לישראל, ירדו עמו ששים ריבוא של מלאכים כנגד ששים ריבוא של גיבורי ישראל, ובידם זינות ופטרות, ועיטרו את כל ישראל כתר שם המפורש, וכל אותן הימים עד שלא באו לאותו מעשה (חטא העגל) היו טובים לפני הקב"ה כמלאכי השרת, ולא משל בהם מלאך המות, ולא השליכו צואה כבני אדם, וכיון שעשו מעשה העגל, כעס קב"ה עליהם, ויאמר לו: סבור הייתי שתהיו כמלאכי השרת, שנאמר: אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, עכשיו אכן כאדם תמותון, וכאחד השרים תיפולו. רבי יהודה אומר: אימתי? כשאדם לובש בגדי תפארתו יפה במראהו ובכבודו, כך ישראל כשהיו לובשין אותו השם היו טובים לפני ה' כמלאכי השרת, וכיון שעשו מעשה העגל כעס עליהם, ובאותה הלילה ירדו אותם ששים ריבוא של מלאכי השרת ולקחו מהם כל אחד ואחד מה שנתנו עליהם, ונמצאו ערומים שלא ברצונם, שנאמר: ויתנצלו בני ישראל את עדין, אין כתיב כאן וינצלו אלא ויתנצלו".

וכן נמצא בשיר השירים רבה א, וזה לשונו: "תני רבי שמעון בר יוחאי: זין שנתן להם לישראל בחורב, ושם המפורש היה חקוק עליו, וכשחטאו במעשה העגל, נטל מהם". כלומר לאחר חטא העגל נפלו ברשותו של מלאך המות סמאל.

בחטא העגל ירד עם ישראל מבחינת חיים נצחיים לבחינת מות, לכן ניתנו הלוחות השניים, והם ניתנו בבחינת עץ הדעת טוב ורע, שטוב הוא מטטרון, ורע הוא סמאל. וכן כתב רמ"ק זצק"ל בספרו אור יקר בתיקונים בבא קמא שער ד סימן ג, וזה לשונו: "עץ הדעת טוב ורע, דהיינו טוב דא מטטרון, ורע דא סמאל, והיינו שבהנהגה התחתונה הזאת נאחז סמאל".

והנפילה הזאת הייתה נפילה מרוחניות לגשמיות, מגוף רוחני לגוף גשמי. כן כתב ספר ראשית חכמה בשער הקדושה פרק טו, וזה לשונו: "בשר הגוף באדם נמשך מעור הנחש, כדפירשו בתיקונים, וזה לשונו: דבההיא זמנא דנגעא ביה בת פרעה, פרחה שכינתא מניה, ובגין דא כד בעא לקרבא לגבה בסנה, אמרה ליה: אל תקרב, הלום עד דיתפשט מההוא גופא דנגעת ביה בת פרעה, תמן אחזי ליה דגופא דבר נש בהאי עלמא, איהו צרעת ממשכא דחיויא, לבתר דאתפשט מינה והדר לגינתא דעדן אתלבש בגופא קדישא דיליה, והא איהו: והנה שבה כבשרו, עד כאן לשונו לענייננו".

ויחד עם התגשמות ישראל התגשמה התורה והמצוות. וגם זה תראה בספר ראשית חכמה בשער היראה פרק ד, וזה לשונו: "כל מצוה ומצוה למעלה הוא אור עליון דבק בעץ החיים, כי מצוה הוא יהו"ה כדפירשו בתיקונים ורעייא מהימנא, אבל בחטא אדם הראשון וכן בעון העגל, נתגשמה התורה והמצוה, ואדם עושה עתה מצוה גשמית כלבישת טלית בציצית ותפילין של עור, וכיוצא לשאר המצוות".

וכן הביא הרמ"ק זצק"ל בספרו פרדס רימונים שער לא פרק ו בעניין גירושו של אדם הראשון מגן עדן, וזה לשונו: "וכמו שהנשמה נתלבשה לבוש גופני, כן התורה נתלבשה לבוש גופני. ובחזירתו אל פנימיותה ויפשוט הבגדים הגופניים, גם התורה תפשוט בגדיה, ויובנו כלליה ופרטיה ודקדוקיה וסדרי משניותיה בפנימיותה, וזהו עסק הצדיקים בגן עדן".

ובספרו אור יקר בתיקונים בבא קמא שער ז סימן ח רמ"ק זצק"ל הסביר יותר ובהרחבה, וזה לשונו: "כמו שאירע לאדם הראשון אירע לישראל דומה בדומה. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ונטהרו, והיו זוכים כולם לכותנות אור, אלא שהיה הדבר תלוי אחר שישלים העניין אחר המשך המציאות עד התחדש העולם כאשר אבאר במקום אחר, ומיד זכו ללוחות ראשונות שהם היו כותנות אור. וכאשר חטאו בעגל ועשו להם חגורות מעלי תאנה שאמרו: אלה אלהיך ישראל, רצה הקב"ה לעשות כדפירשנו להחריבם מכל וכל, והטעם שאינו כעניין אדם הראשון, שאם יחריב אדם הראשון יתקלקל כל העולם, עתה היה שם משה רבנו חלק האדם, ואפילו נחריב הכל כמו שעשה בימי נח יישארו זכר ונקבה: משה רבנו וצפורה יספיק לקיים מהם כל מין האנושי, לכך נאמר: הרף ממני וכו', ואעשה אותך וכו'. ועמד משה בתפילה ותיקן שיתלבשו כותנות עור, והיינו סוד לוחות שניות שאמר ה' למשה אם כן פסל לך שיהיה החלק הגשמי בית קיבול לרוחני, ויהיה סוד אור התורה יורד ומתגשם ומתלבש למטה. כך היה ממש כותנות עור לאדם הראשון שירד סוד האור ההוא הרוחני, ונתגשם ונתלבש אדם הראשון בסוד העזר הגוף הזה, וכל העבודה שהייתה ראויה לאדם הראשון בכותנות אור ירד ונעשה בכותנות עור, והיינו סוד לעבדה ולשמרה אלו מצוות עשה ולא תעשה, והיה עניינם בסוד הגן ומעשהו מן הדברים הרוחניים, כעין מה שבין תפילין דחול לתפילין דשבת כדפירשו בזוהר שיר השירים, והקש זה לכל המצוות. כל המצוות היו רוחניות בכותנות אור, ונתלבשו בגשמי בכותנות עור, וזה חסד ורחמים לה' על ברואיו שהלביש תורתו והגשימה בגשמיות הזה כדי להשלים אדם הראשון במקום ירידתו בחטאו. ואלו הן כותנות עור שתהיה סוד שיעור קומה עליונה מתגשמת בלבוש העור, ונעשה מעפר הנחש והגשמיות הזה שיעור קומת צלם דמות עליון, כנודע ליודעים סוד שיעור קומה על משל הגשמי הזה שערין מיצחא חוטמא עיניין אודנין אנפין וכיוצא, והכל סוד לבוש עור הנחש. ונחקקה הצורה העליונה כותנות אור בלבוש נכרי זה, וירד מציאות קיום המצוות אל הגשמיות הזה, כי מעור הנחש ניקח לעבוד העבודה העליונה, ויתייחדו הספירות בסוד התפילין מעור החיה והבהמה הגשמית, והלולב מהאילנות העפריים חלק החיצוני, והמשכן והמקדש מהזהב והכסף והנחושת והאבנים והעצים מעשה עור הנחש ועפר החומר, וכל זה סוד כותנות עור שהפליא היוצר בחכמתו והלביש התורה בכותנות עור גויל ספר תורה ואבנים שפסל משה רבנו מלמטה, והנה אלו הלבושים מעלים ריח מעשה המצוות. והנה ביד הרשעים שהם עושים מעשה החומר ביסודו שהוא עור הנחש, ותמונה זו מהפכים אותה לדברי תפלות, ולקחו מענייני העולם ליהנות בו באסור ומותר, אין בגדים אלו מעלים ריח אדרבה מעלים סירחון, כאמור: ותהיינה מורות רוח ליצחק ולרבקה, ועיני יצחק כבדו מזוקן, כאומרו: עלה עשן באפו, אש יוקדת כל היום, ולזה כשבגדים אלו ביד נמרוד ועשו וכיוצא הרשעים שאינם נכללים בתמונה הקדושה המתלבשת בעור אלא על ידי אדם הראשון, שמהם לא היו ראויים לחסד אלוה זה שהוציאו לתרבות רעה. אמנם אדם הראשון והצדיקים כעין אדם הראשון, יעקב מה כתיב: וירח את ריח בגדיו ויברכהו, דהיינו שסוד כותנות עור אשר לו מעלים ריח ניחוח לה' כעין כותנות אור לאדם הראשון קודם חטאו, והייחוד באצילות נעשה על ידו כנודע בסוד קיום המצוות, עם היות שהם שקועות בכותנות עור הנחש, ואדם מצטרף בכך ונטהר מעונו כאשר נבאר, וזה יספיק להשכלת השמועה בעזרת ה' יתברך".

נמצא שנזירות היא בגדר תשובה כיון שמעלה את ישראל לבחינה שלפני חטא העגל, לבחינה לפני החטא אדם הראשון.

וכן נאמר בזוהר כרך ג פרשת נשא קכו,א: "מאי כי יפליא? דאתפרש משאר בני עלמא לאתקדשא כגוונא דלעילא ולאשתכחא שלים, בשעתא דבר נש אתי לאתדכאה מדכין ליה, בר נש דבעי לאתקדשא מקדשין ליה, ופרסי עליה קדושה דלעילא, קדושה דאתקדש בה קודשא בריך הוא. רבי אבא פתח: לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, כמה אית ליה לבר נש לאסתכלא ולמנדע בפולחנא דמאריה, דהא בכל יומא ויומא כרוזא קארי ואמר: עד מתי פתאים תאהבו פתי, שובו בנים שובבים, ארפא משובותיכם, ולית מאן דירכין אודניה, אורייתא קא מכרזא קמייהו, ולית מאן דישגח".

נמצאנו למדים ש תיקון החטא וקירוב הגאולה תלויים בעליית ישראל באור הכתר העליון, והוא על ידי עליית עם ישראל לדרגת נזיר, וכמה שמפורש ברמ"ק זצק"ל בספרו אור יקר בתיקונים בבא קמא שער ג סימן ו, וזה לשונו: "דרך הדעת ענף הכתר יתפשטו אל התפארת רחמי הכתר העליון ויתעלה, דהיינו ישראל עילאה, ומשם אל הכתר באין סוף, וזה שאמר: תקום בישראל עילאה, שהוא הדעת בכתר, עד דלית סוף לסליקו דילך, ועלייתו הוא עליית כל ישראל מגלותם, ויהיה עלייתם עד אין תכלית ודאי, כי אחר שיתעלו ישראל באור הכתר העליון בגאולתם, כאומרו: וברחמים גדולים אקבצך, שוב אין לאורם קצבה, והם עולים ממדרגה אל מדרגה, מזמן משיח לזמן תחייה, ומזמן תחייה לזמן חידוש העולם, ויתעלו לאין תכלית וקץ".

כתב הרמ"ק זצק"ל בספרו אור יקר כרך יג פרשת נשא דף רמח: "מאי כי יפליא איש, דילמא איש כי ידור נדר נזיר משאר בני עלמא, כדמסיק לקמן כי ישראל מבחר כל העולם, ושבט לוי מבחר כל ישראל, ונזיר מבחר כולם. להתקדשא כגוונא דלעילא וכו' הענין כי הנזיר עיקר מה שהיה שלם בגופו במציאות הגוף היה גידול השיער לבד, אמנם אם אדם אחר עתה בלא נדר ירצה לגדל שיערו אדרבה אותו גידול השיער פגם לו כי שיער האדם ומה גם בבחרותו מורה דין, אמנם הנזיר במה שהיה נשמר מהיין שהוא הדין והטומאה גם כן היה ענין גידול השיער להדמות למעלה נאה וראוי וזהו שאמר לאתקדשא כנוונא דלעילא שהם שערות עליונות ולאשתכחא שלים שיהיה אותה הקדושה להשלים ולא להפך, ואפשר דשלש מלות דאורייתא קא דריש האחד יפליא השני לנדור נדר השלישי נזיר וקאמר יפליא לאתפרשא כי לא לבד יהיה הנזיר האמיתי נזיר מזה גם בשאר מדות היה נבדל משאר בני העולם, פרוש בשחוק בתאוות גשמיות והיינו דיתפרש משאר כני עלמא במדות חומריות, לנדור נדד דהיינו לאתקדשא כנוונא דלעילא להבדל מן הטומאה והיין וגידול שערותיו שהוא מרכבה למדות הרחמים כולם ולא לצד הדין כלל כדמפרש לקמן, נזיר ולאשתכחא שלים דהיינו העטרה אשר על ראשו, ואפשר דבתיבת לנדור נכנם היין והטומאה, ובנזיר נכנס נזר אלוהיו על ראשו דהיינו גידול השיער, וכנגד שלשה שיש בנזיר דהיינו טומאה ויין וגילוח אמר די בשעתא דאתי ברנש לאתדכאה בנזיר, זה שבא לפרוש עצמו מכל טומאה בלווים דכתיב בהם וכה תעשה להם לטהרם מצד הגבורה מדכאין ליה, וכשעתא דאתי לאתקדשא כנזיר זה שבא לפרוש עצמו מן היין, שהלוי עם היותו טהור נאחז ביין כדמפרש לקמיה וזה נבדל, נכנם במקום הקדושה שהיא מימין מקדשין ליה, מוסיף על הכהן דהיינו נזר אלוהיו על ראשו שמגדל שערותיו פרשי עליה קדושא דאתקדש ביה קב״ה, ואפשר ששלשה אלו הם יפליא מטומאה, נדר מן היין, נזיר בשיער וכדפידשנו, וכן נראה מדקאמר אכל האי דאיקרי נזיר תוספת קדושתו על כהן ולוי דהיינו גדל פרע, ואין ספק שהוא לעיל מחסד וגבורה ותפארת בענין שיהיה באריך אנפין מקום שהשערות גידולם יפה, כי בזעיר אנפין שערותיו דין ומעוטם יפה כדפירשנו בזוהר פרשת תזריע בפסוק ואיש כי ימרט וכו' ועוד דלואי וכו' בשיער מוסיף על כהן ולוי, וביין על הלוי כי מדת היין בשמאל לארמא קלין ומשם מדת הלוי כנודע, וזה אסיר ליה חמרא וכו' שהוא מן היין, למעלה למעלה מקום השמן שאין לו קול והוא בחשאי והיינו באריך כשפירשנו, מסטרא דחמרא שכר וענבים שהם מצד הבינה כדמסיק לקמן".

ועוד כתב הרמ"ק זצק"ל שם בהמשך: "דאקדים בהאי עלמא מה שהנשמות נבדלות מתאוות גשמיות אחר סילוקם מהעולם הזה מקדים הוא בהיותו בגוף ונפש לאתאחד בקונו, וזהו שאמר יפליא שפורש עצמו מדרכי העולם דהיינו לנדור נדר נזר וזה להדבק בקונו דהיינו להזיר לה' פיון דאפיר ליה׳ חמרא שנראה שעיקר הכוונה פן ישתה וישכח מחוקק אם כן ענבים למה, דלאו מידי דמשכר איהו, ויגדל הקושי בענין הכוהנים דכתיב בהו יין ושכר והותרו בענבים וזהו שאמר דהא הפא אית לאפתכלא וכו' יין לעילא בבינת שממנה התעוררות הדין כנודע שפר לשמאלא בגבורה שבה היין המשכר בסוד מדת הדין הקשה נמשך מבינה, ענבים הם שבע ספירות נכללות במלכות מקבלות מדין הגבורה והבינה והיינו יין המשומר בענביו מששת ימי וכו' ואי תימא וכו׳ כיון דאת אמרת כי יין ושכר וענבים הם שלש מדות אלו והוא מפליא עצמו מהם אם כן נמצא דשביק להו מהימנות והרי קוצץ בנטיעות שממש דוחה שלש מדות אלו ומסלק חלקו מהם, ותירץ לא אתחזי ביה עובדא מפטרא וכו' להבין ענין זה על מתכונתו היינו צריכים להאריך בבאורו הרבה כמה שפירשנו בספ״ר בענין הספירות שכל אחת כלולה מעשר ועם כל זה עיקר הפעולה באחת וכולם משותפות בפעולה ההיא, אבל הנה בקצרה הכוונה כי חם ושלום שיהיה הוא אוחז במדד. ודוחה מדד. אחרת, אמנם העיקר כי הוא נאחז בכל עשר הספירות בכלל, אמנם על צד המדות הפועלות למטה אינו אוחז אלא בימין וזהו שאמר לא אתחזי ביה עובדא, ממעשה ספירות הדין ופעולתם הוא נבדל אמנם ממציאותם ממש אינו נבדל שלא לקצץ, והיינו כמשל פעולת הימין שכל עשר ספירות פועלות בפעולה והם נכללים עמה בפעולת החסד, ומי שיאחוז בזה אף אם לא אחוז בגבורה בפעולת הדין, כיון שהיא נכללת עם החסד בפעולת החסד לא יקרא קצוץ חס ושלום, והיינו דרך מרכבת אברהם לחסד ויצחק לגבורה, בעי דיתרבי שיער רישיה וכו׳, כדי להשכיל ענין זה על מתכונתו צריך לבאר הקדמה אחת בסוד השיער שנתבארה בתיקונים בחכמת הפרצוף, והיינו שהשיער הם שלשה מינים, האחד מורה על הגבורה דין חזק וזה יהיה שערא קמיט וקציר שערות חזקים וקצרים ונקמטים מורים על חוזק וגבורה, השני מורה חסד גמור וזה יהיה שערא שיע ורפה ותלי פירוש ארוך וחלק מורה על החסד, השלישי בינוני לא ארוך ולא קצר, לא רפה ולא חזק והוא נקמט מעט הוא בתפארת מדה בנונית, ושלש בחינות אלו הם סוד תקיעה ושברים ותרועה יורה על מציאות השערות ממש, והנה שלש בחי׳ אלו הם בסוד פרצופי בני אדם, ובהיות אחד בהיות האדם מרכבה אל צד השמאל תחתון ופרצוף עליון הכל השיער העליון מקור ממש לזה כי פרצוף בשערותיו דהיינו קווצותיו תלתלים שחורות כעורב מורים דין, ושערא לא תלי מפני שהכחות ההם אין בהם סוד אריכות, דהיינו יניקה מארך אפים שהוא אריך אנפין ולכד הם מקורות נמשכים בקוצר כחות הדין והיינו לא תלי שערא דקאמרן, כי שיער סתם הוא סוד ווי״ן בחינות התפארת הנמשכות ממבועא עילאה י', וכאשר הם נמשכים בחסד בצד הימין הם נמשכים והולכים להשקות למטה והיינו אריכות השיער וחליקותו מורה על השפעת הרחמים, אמנם מצד הגבורה הוא קצר מצד הגבורה והדין, וקמיט מורה על המנע השפע וקשויו מורה על מדת הדין הקשה, לכך אמר כי הנזיר פירש עצמו מצד הדין כדמסיק לקמיה לכך בעיי דיתרבי שיער רישיה ודיקניה שזה מורה על המשכת הרחמים והוא מצד הימין, ובעי דייתפרש מיין שהוא בינה ושכר גבורה וענבים מלכות בגין דכולהו פטר שמאלא, ששלש מדות אלו נקראות אלהים כדפרישית בספ״ר בשער השמות בע״ה, ולא תליין שערא כדפירשנו כי התלות השיער מורה על הרחמים והחסד ואלו מדות של דין, ומפני ששיער לא קיימא לן אלא בגבורה כדפירשנו לכך בא להכריח הענין ואמר יין אימא עילאה שכר פטר דאחיד וכו׳ ונפקי מיין עילאה, ודין השכר כדין היין, וכיון שהשכר ודאי לא תלי שערא כדמוכח מענין הלוים כן ענין היין שהיא בינה עם היות שענין שיער לא נדע בו בפירוש, אתפרש מכל פטר שמאלא לאחזאה וכו׳ פירוש נבדל מן הדין ומורה במעשה ממש הענין במה שפורש עצמו מן הדברים הנרמזים בהם, או ירצה אתפרש מכל פטר שמאלא ולא נבדל ממש חס ושלום לקצץ בנטיעות אלא ההבדל הוא לאהזאה פירוש בבחינת הראות בעצמו פעולת הספירות האלו ממש כדפיירשנו לעיל, לפפרא שערא כדקא יאות לאזדווגא וכו׳ היינו שערות שגדלו בימי נדותה כדפירשנו בזוהר פרשת אחרי מות, והא דיקנא לא אשתכח בה שלש מיני שיער הם, האחד הוא הזקן שאין דרך להעבירו וזה אין לה כלל שאלו היה בה היה דין קשה מאד ופוגם במקורו, השני שיער הראש והזכר מעביר דינו ומעבירו, אמנם הנקבה מתקנת אותו בדרך אחרת שהיא מגדלת אותו ובזה נתקן בחסד דהיינו תלי ורפי, השלישי שאר שיער הגוף הם בחות הדין בזכר קדושים והנקבה מעברת אותם מכל וכל כדי להזקק עם בעלה, ואלו יקשר לה נימה יעשה פרות שופכה דהיינו חם ושלום אותו צנור יעשה כרות וקצוץ שיהיה שופך אל החוץ, מפני שאותה הנימה שהיא חצונית נקשרת לו ופרצה בו פרץ וכנגד זה אמר דהא דיקנא לא אשתכח כה שהוא תיקון שיער, והשאר מעביד, ושל ראש תלי כדפירשנו דהיינו ודלת ראשך כארגמן יתבאר במקומו, מיני כך הוא תלי וכר־ להראות שמקומה למעלה במקום שאין דין צד הימין דתלי אגב בזה מורה הבדלו מן הדין כדפידשגו. נזיר אלהים וכו׳ משלש ספירות הנקראות אלהים שהם בינה וגבורה ומלכות, פריש מן דינא כלל פירוש מכל מציאות הדין ואין לו בהם אחיזה כלל".

ושואל הרמ"ק זצק"ל שם בסוף סימן ה' למה אם כן נענש שמשון, ומסביר: "שמשון נזיד אלהים הוה אמאי אתענש, שהרי היה במקום שאין דין והאיך פגעה בו מדת הדין, ובשלמא למאי דסליק אדעתין דממש חטא על הנפש כמשמעו ניחא אלא לדידך דאמרת דהיינו גרע דינא אמאי אתענש, כדידיה במאי דאתחזי ליה במלכות להמשיכה מחסד וחכמה כדפירשנו, ואית מאן דאמר להכריח שלא היה חטאתו עניין הנזירות לבד, כדקא סלקא דעתין, שהרי יש מי שעלה בדעתו לומר שאין לו חלק בעולם הבא ואם אין בו עוון אלא הנזידות לבד, וכי בשביל זה לא יהיה לו חלק לעולם הבא? אלא ודאי כדפירשנו שהיה הפגם שפגם בבעל בת אל נכר, גדול משאר החוטאים בעוון זה מפני קדושת הנזירות שבו כדפירשנו. מאי טעמא בגין דאמר לא מפני זה אין לו חלק אלא זה ראיה שאבד עצמו בעוון וידע שאין לו חלק ואמר תמות וכו׳, ודקדק כן מדאמר תמות נפשי ולא אמר אמות עם פלשתים, משמע דימות נפשו עמהון בההוא עלמא, כד הוו מכריזין הרי שהיה מתרחק ממדה זו בהיותה כרם דהיינו ענבים שהיה מסולק מזה, אמנם הלויים וכה תעשה להם הרי הם במדת כ״ה בטהרה שהוא מצד הגבורה בהעברת שיער כחות הדין, אמנם הנזיר קדוש למעלה ממדת הלויים כדמפרש ואזיל, כי קדושה מימין בחסד וטהרה בשמאל גבורה, ויש מקומות בזוהר מורים הפך זה, הארכנו בענין בספ״ר בשער ערכי הכנויים בס״ד. כל ימי הזירו לה׳ לא כמדת כ״ה בלויים, ושיער רישיה כעמר נקא היינו שערא דאריך אנפין, כמבואר לקמן באדרא, והם שערות רחמים ודאי תלי שערא כדפירשנו לעיל, דבהאי דמי כי בשאר המדות מי ידמה לעליון אמנם בענין גדל פרע דמי, בשעריה אשתמודע פליגא אדלעיל שאין קדושתו בשערות לבד אלא בכל הגוף הוא קדוש אמנם בשערות הוא הסימן וזהו שאמר הכתוב קדוש יהיה. ובמה נכר קדושתו? גדל פרע שיער ראשו ובזה נכר שהוא קדוש, אלמלא ידעין וכו׳ כמבואר בארוכה לקמן באדרא, רזא דרזין דחכמתא כי השערות הם מקורות מפנימיות המוח שהיא חכמה והיינו רזא דרזין דחכמתא".

תפיקידו של עם ישראל להיות עם קדוש כולו ולשרת בקודש, וכאמור בתורה בספר שמות יט,ו: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כהנים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ופירש הרמב"ן שם: "ממלכת כהנים – ותהיו ממלכת משרתי. וגוי קדוש – לדבקה באל הקדוש, כמה שאמר: קדושים תהיו כי קדוש אני ה', והנה הבטיחם בעולם הזה ובעולם הבא". כלומר תהיו נזירים, דאין לך עוד בתורה קדוש ודבק בה' כמו הנזיר.