מעלת הנזירות

מעלת הנזירות רמה ונשגבת עד אין קץ ותכלית.

כתב הרמ"ק זצק"ל בספרו אור יקר כרך יג פרשת נשא דף רמח: "מאי כי יפלא איש, דילמא איש כי ידור נדר נזיר משאר בני עלמא, כדמסיק לקמן כי ישראל מבחר כל העולם, ושבט לוי מבחר כל ישראל, ונזיר מבחר כולם. להתקדשא כגוונא דלעילא שהם שערות עליונות".

כלומר בכלל ישראל הנזיר מובחר מכולם.

כתב רבי בחיי בפירושו על ספר במדבר ו,ג: "איש כי יפליא לנדר נדר נזיר כבר ביארתי לך בסדר אמור כהן גדול דוגמת מי הוא, הנה הנזיר למעלה ממנו כי הוא למעלה מן המידות דבק בעצם הרחמים העליונים, ולפי שהוא מוכתר במעלת הנזירות נקרא נזיר מלשון כתר, וזהו כי נזר אלוהיו על ראשו".

כלומר מעלת הנזיר למעלה ממעלת כהן גדול.

כתב מהר"מ אלשיך בפירוש פרשת נשא פרק ו: "אמנם הנה רצה הקב"ה ללמד דעת את עמו ישראל עם קדושו בל יאמר נא ישראל, הלא הוא יתברך הבדיל את שבט לוי, ומהם את זרע אהרן, ומתוכם את הכהן הגדול מאחיו כי קדוש יאמר לו. והאם תלוי הקדושה במולידם ולא בבחירה הטובה היא? והלא כמו זר נחשב, על כן בא ה' אלהים וילמדנו כי לא כן הוא, כי הנה ביד כל איש ואיש לפרוש מענייני העולם ולקדש עצמו עד גדר שבטוב בחירתו קדוש יאמר לו וככהן גדול אשר לא ייטמא לאביו וכו' גם הוא יחשב, ועוד לו כי הנה בכהן גדול נאמר: לאביו וכו' כי נזר שמן משחת אלוהיו על ראשו, מיוחס הדבר אל מה שחוץ ממנו הוא השמן, אך בזה לא יתייחס כי אם אל עצמו, כי דבק בו הוא יתברך לאמור עליו: כי נזר אלוהיו על ראשו".

כלומר קדושת הנזיר למעלה מקדושת כהן גדול.

כתב הרמ"ק זצק"ל בפרדס רימונים שער ד פרק ו: "קרקפתא עניינו הגולגולת שבראש החופף על המוח והוא הכתר הכותר החכמה והוא למעלה מן הכל. ואי גרסינן ליה ה"פ, כי יש למטה מהכתר קרקפתא דזעיר אנפין ומנח תפילין שהן ד' פרשיות ד' אורות, קדש חכמה, והיה כי יביאך בינה, שמע חס"ד, והיה אם שמוע גבורה. והם תפילין ברישא דזעיר אנפין. אמנם בריש אריך אנפין לית תפילי מפני שאין אצילות למעלה מאצילותו. ולכן נקרא קרקפתא דלא מנח תפילין".

כלומר הבחינה שנזיר קשור לה היא הגבוהה מכל הבחינות כולן.

מובא בספר הזוהר כרך ג פרשת נשא דף קכז,א שמקדים נזיר בעולם הזה להתקדש בקדושת בוראו, וצריך שיתרבה ויגדל שיער ראשו וזקנו, ושיפרוש מיין ושכר וענבים כיון שכולם מצד השמאל, וסוד הדבר: נזיר אלהים נקרא, ולא נזיר ה', כלומר שהוא פורש מן הדין לגמרי, וזה לשונו: "תא חזי: איש כי יפליא לנדור נדר נזיר, דאקדים בהאי עלמא לאתקדשא בקדושה דמאריה. מיין ושכר יזיר חומץ יין וגו', הכא אית לאסתכלא כיון דאסיר ליה חמרא, ענבים למה? דהא בכהני כתיב: יין ושכר אל תשת וגו', יכול ענבים נמי? לא, בענבים שרי. הכא לנזיר מאי טעמא אסר ליה ענבים? אלא עובדא דא ומלה דא רזא עלאה הוא, לאתפרשא מן דינא בכלא, והא ידיעא ההוא אילנא דחב ביה אדם קדמאה ענבים הוו, ודא הוא רזא דמלה דהא יין ושכר וענבים בסטרא חד אתאחדו, יין לעילא ואוקמוה, שכר לשמאלא דהא שכר מיין נפקא, ענבים דכניש כלהו לגבייהו, ודא הוא אילנא דחב ביה אדם קדמאה, בגין כך כלא בחד סטרא אתאחד, ואי תימא דהאי נזיר שביק מהימנותא עלאה, לאו הכי, אלא לא אתחזי ביה עובדא מסטר שמאלא כלום! תא חזי: דהכי אוליפנא מספרא דרב המנונא סבא והכי הוא, כתיב: גדל פרע שיער ראשו, בעי דיתרבי שיער רישיה ודיקניה ויתפרש מיין ושכר וענבים בגין דכלהו סטר שמאלא ולא תליין שערא, יין אימא עלאה, שכר סטרא דאחידו ביה ליואי ונפקי מיין עלאה ולא תלי שערא, ובגין כך כד סליקו ליואי לההוא אתר בעיין לאעברא כל שערא דלהון כמה דאת אמר: והעבירו תער על כל בשרם, ענבים אימא תתאה דכניש יין ושכר לגווה ועל דא אתפרש מכל סטר שמאלא דלא לאחזאה עובדא דלהון לגביה, ענבים דא לא תלי שערא ודיקנא, דהא נוקבא בעייא לספרא שערא כד אתיא לאזדווגא בדכורא, והא דיקנא לא אשתכח בה, בגין כך הוא תלי שערא דרישא ודיקנא ורזא דמלה: נזיר אלהים אקרי, ולא נזיר יי', פריש מדינא כלא".

כלומר אין דין שולט בנזיר, ומזיקים בדלין ממנו.

מובא במדרש במדבר רבה יא: "ולענוים יתן חן, אלו הנזירים שתופשים ענוה בעצמן, שנוזרים מן היין ומגדלים פרע, כדי לענות עצמן ולהישמר מן העבירה, הקב"ה נותן להם חן, כמו שכתוב בברכת כהנים: ויחנך, כבוד חכמים ינחלו". וזאת היא הסיבה לחנו של יוסף והצלחתו הרבה בכל, שנאמר: וימצא יוסף חן בעיניו, ולמה היה איש מצליח.

כלומר הנזירות נותנת לבעליה חן והצלחה על טבעיים.

מובא בספר הזוהר כרך ג פרשת נשא דף קכז,ב שאלמלא יודעים בני אדם מה אומרים בזה השיער ובסוד שלו, כמו שהוא בסוד הסודות, היו מכירים אדונם בחכמה עליונה. ושכל הנלמד עד אדרה דנזיר הוא בסודות התורה, ומאדרה דנזיר ולהלאה הוא בכתרי תורה סחרה ואתננה קודש לה', וזה לשונו: "תאני רבי שמעון: אלמלי ידעי בני נשא מאי קאמרי בהאי שערא וברזא דיליה כמה דאיהו ברזא דרזין אשתמודען למאריהון בחכמתא עלאה, עד כאן רזי דאורייתא מכאן ולהלאה כתרי תורה: סחרה ואתננה קדש ליי".

כלומר רק על ידי הנזירות קיימת אפשרות להכיר הבורא יתברך, אשר אכן ניתנת לקדושים בלבד.

כתב הרמ"ק זצק"ל בספרו אור יקר בתיקונים בבא קמא שער ג סימן ו: "דרך הדעת ענף הכתר יתפשטו אל התפארת רחמי הכתר העליון ויתעלה דהיינו ישראל עילאה, ומשם אל הכתר באין סוף, וזה שכתוב: תקום בישראל עילאה, שהוא הדעת בכתר, עד דלית סוף לסליקו דילך, ועלייתו הוא עליית כל ישראל מגלותם, ויהיה עלייתם עד אין תכלית ודאי, כי אחר שיתעלו ישראל באור הכתר העליון בגאולתם כאומרו: וברחמים גדולים אקבצך, שוב אין לאורם קצבה, והם עולים ממדרגה אל מדרגה, מזמן משיח לזמן תחייה, ומזמן תחייה לזמן חידוש העולם, ויתעלו לאין תכלית וקץ".

כלומר הנזירות היא פתח לחיים נצחיים ללא גוף וללא חומר ואף לעתיד עם אפשרות עליה לאין קץ, הפלא ופלא!

וכבר למדנו מדברי חז"ל בתלמוד בבלי מסכת מכות י,ב שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, וזה לשונו: "אמר רב הונא אמר רבי אלעזר: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים למדנו שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו", וכן תמצא במקומות אחרים. וזוהר הקדוש אומר שכדמיון שמעורר האדם כמו כן ממשיך עליו מלמעלה, ואם הוא מעורר בצד הקדושה אז ממשיך עליו קרושה מלמעלה ונתקדש, וכמובא בזוהר כרך א פרשת חיי שרה קכה,ב: "תנינן כגוונא דאתער בר נש הכי נמי אמשיך עליה מלעילא אי איהו אתער בסטרא דקדושה אמשיך עליה קדושה מלעילא ואתקדש ואי איהו אתער בסטרא דמסאבא הכי אמשיך עליה רוח מסאבא ואסתאב דהא אתמר על מה דתנינן אתי בר נש לאסתאבא מסאבין ליה". ובנזיר נאמר בזוהר כרך ג פרשת נשא קכז,ב שבשערות שלו ממש ניכר שהוא קדוש, שכתוב: קווצותיו תלתלים, וזה לשונו: "אמר רבי יהודה בר רב: בשיערי ממש אשתמודע דאיהו קדישא דכתיב: קווצותיו תלתלים".

ולכן כל יהודי אשר שואף לקדושה ניתנת לו אפשרות להזיר לה' ולהתקדש, שנאמר בספר במדבר ו,ב,ח: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיְהֹוָה. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיְהֹוָה".

כלומר הנזירות היא הנהגת הקדושה העליונה אשר תלויה ברצונו ובבחירתו של יהודי עצמו ולא בגורם אחר.

תורת משה רבנו מקנה לנזיר מעמד קדוש, שנאמר בספר במדבר ו,ח: "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיְהֹוָה". נבאר מה עניין כבודו של הנזיר.

בוא וראה שבכהן גדול נאמר בספר ויקרא כא,יב: "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְהֹוָה", מיוחס הדבר אל מה שחוץ ממנו שהוא השמן. וכן הוא במלך ישראל נאמר בספר שמואל א י,א: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ יְהֹוָה עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד", מיוחס הדבר אל מה שחוץ ממנו שהוא השמן.

אך בנזיר לא יתייחס הדבר כי אם אל עצמו, כי דבק בו השם יתברך, שנאמר בספר במדבר ו,ז: "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ". ולכן רק משה רבנו, שהיה נזיר כאמור לעיל, היה יכול לגשת לה' וכמו שנאמר בספר שמות כד,א-ב: "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְהֹוָה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְהֹוָה וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ".

ואם תקשה ותאמר שהרי ממשנה במסכת נזיר פרק ז משנה א נראה שקדושתו של כהן גדול היא גדולה מקדושתו של נזיר, וזה לשונה: "כהן גדול ונזיר אינן מיטמאין בקרוביהן, אבל מיטמאין למת מצוה. היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה, רבי אליעזר אומר: ייטמא כהן גדול ואל ייטמא נזיר, וחכמים אומרים: ייטמא נזיר ואל ייטמא כהן גדול. אמר להם רבי אליעזר: ייטמא כהן שאינו מביא קרבן על טומאתו ואל ייטמא נזיר שהוא מביא קרבן על טומאתו. אמרו לו: ייטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם ואל ייטמא כהן שקדושתו קדושת עולם".

אין כאן קושיא כלל. כי מזה שנאמר: ייטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם, ואל ייטמא כהן שקדושתו קדושת עולם, מובן שחכמים דיברו בנזיר לזמן קצוב, ולא בנזיר אחר. ואם כן בכהן גדול ונזיר לעולם גם לדעת חכמים ייטמא כהן גדול ואל ייטמא נזיר לעולם.

נמצא שקדושתו של הנזיר גדולה מקדושתם של כהן גדול ומלך ישראל, ואם כן אף כבודו של הנזיר יותר גדול מכבודם.

וידוע מתלמוד בבלי בסנהדרין כב וממקורות אחרים כמה גדול הוא כבודו של מלך ישראל, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ב הלכה א, וזה לשונו: "כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנאמר: שום תשים שתהא אימתו עליך, אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ולא בכתרו, ולא באחד מכל כלי תשמישיו, וכשהוא מת כולן נשרפין לפניו, וכן לא ישתמש בעבדיו ושפחותיו ושמשיו אלא מלך אחר, לפיכך אבישג הייתה מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה". כמו כן ידוע מתלמוד בבלי בסנהדרין יט וממקורות אחרים כמה גדול הוא כבודו של כהן גדול, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק ה הלכה ד, וזה לשונו: "לא יכנס לבית המשתה ולא לסעודה של רבים אפילו הם של מצוה, אבל הולך הוא אם רצה לבית האבל, וכשהוא הולך אינו הולך בערבוביא עם שאר הכהנים, אלא מסבבין אותו הכהנים וחולקין לו כבוד, והסגן ממצעו בינו לבין העם, והסגן ומשוח שעבר מימינו, וראש בית אב והאבלים וכל העם משמאלו, ואומר לאבלים תנוחמו, והן מכבדין אותו כפי כחן".

אסור לפגוע בכבודם של כהן גדול ומלך ישראל, ואם פגע בכבודם אין לו מחילה. כן אמרו חז"ל בתלמוד בבלי מסכת קידושין לב,ב: "אמר רב אשי, אפילו למ"ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר: שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך". האמור כאן הוא בכבודו של מלך בשר ודם שנמשח בשמן הקודש, אך בנזיר ה' נאמר נזר אלוהיו על ראשו, נמצא שפוגע בכבוד הנזיר הוא פוגע בכבוד הבורא יתברך, וכל שכן שאין לו מחילה.

הפוגע בכבוד הנזיר פוגע בכבודו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כי נזר אלוהיו על ראשו, ואין לו מחילה.

לסיבת גבהות מעמדו של הנזיר הוא צריך להיות פרוש משאר עמו גם במלבושיו, כן לומדים משמואל הנביא, כמו שכתב המלבי"ם על שמואל א ב,יט וזה לשונו: "ומעיל – ובכל שנה הביאה לו אמו מעיל שהיה עוטה על בגדיו כדרך הנזירים ועובדי ה' בקדושה". וזהו עניין כבודו של הנזיר, שיהיו לו בגדים מיוחדים כפי מעמדו בתוך עמו.