מלך ישראל, היה נזיר, ככתוב בתהילים קטז,יד: "נְדָרַי לַיהֹוָה אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ", ובתהלים פט,מ: "נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ", ובתהילים סט,ה: "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שׂנְאַי חִנָּם עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב".

וכמה שהסביר מלבי״ם בפירושו על תהילים כג,א: "מזמור לדוד – במזמור הזה חרט (דוד המלך) את קורותיו מעת היותו רועה צאן במדבר עד שעלה למלוכה. תחלה ישקיף על ראשית ימי חייו עת התבודד עם הצאן במדבר. וידמה את עצמו כצאן רועה על נאות דשא ואת ה׳ כרועה המשגיח עליו בעין חמלה, השנים האלה הם היו אצלו מבחר ימי חייו בעוד התבודד עם קונו, בעוד יזמר לפניו על הגיון בכנור נעים זמירות ישראל. בעוד לא נטל עליו כתר המלוכה להפרידו מן הדבקות עם ה׳. כי זמן הזה היה הזמן המאושר אצלו. ובאשר היה רצון ה׳ להוציאו מחיי ההתבודדות לרעות צאן עמו, סבב סבובים שילקח לבית שאול להיות מנגן בכנור, וכל זה היה נגד רצון דוד, שהיה חפץ יותר בחיי ההתבודדות וזכר תמיד ירחי קדם הטובים בעיניו מכתר המלוכה. ונדמה בזה, כבן מלך יורש עצר אשר מאס בשבט מלכות ויבחר לחיות חיי הפרישות והנזירות בסוכת נוצר אשר עשה לו ביער, וימן המלך אחד מעבדיו להצית אש בסוכתו, וכשהלך הנזיר לבקש מחסה מזרם הסית אותו אחד מעבדי המלך שישב בבית קטן בנוי הנמצא ביער. אחר כך הציתו גם הבית הזה, ואחר לבית יותר טוב קרוב יותר אל העיר, וכן עשה לו כפעם בפעם עד שהתקרב יותר אל העיר והרגיל את עצמו לשבת בבית יותר טוב עד ששב אל העיר ואל בית אביו. אז הבין הבן הנזיר שכל מה שקרה לו היה מתחבולות אביו להוציאו מחיי הפרישות וההתבודדות אל הנהגת המדינה, ויאמר אל אביו".