הנזירים בהיסטוריה

הראשון שנדר נדר נזיר היה יעקב אבינו. הנה נאמר בספר בראשית כח,כ-כא: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהֹוָה לִי לֵאלֹהִים".

בתורה שבכתב לא נאמר בפירוש שנדרו היה נדר נזיר, אמנם כן נראה מתורה שבעל פה. אמרו חז"ל במדרש בראשית רבה ע: "וידר יעקב נדר לאמור: אם יהיה אלהים עמדי וגו', ונתן לי לחם לאכול. כתיב: אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי, אמר רבי יצחק הבבלי: ודבר פי בצר לי, שנדר מצוה בעת צרתו. מהו לאמור? לאמור לדורות כדי שיהיו נודרים בעת צרתן. יעקב פתח בנדר תחילה, לפיכך כל מי שהוא נודר, לא יהיה תולה את הנדר אלא בו". יעקב נדר את נדרו בעת צרה, בברחו מנקמת אחיו עשיו. על שנדרו היה נדר נזיר, נלמד מבנו יוסף. יוסף היה נזיר, אמנם לא היה נזיר מלידה, אלא נדר בנזיר בעת צרה בהיותו עבד, בדרכו למצרים. וממי למד זאת? מאביו יעקב, אשר היה ראשון בהיסטוריה שנדר. וכן גם כן שאר אחיו בני יעקב נדרו בנזיר, וממי למד זאת אם לא מאביהם?

גם הרמ"ק בספרו אור יקר ויצא שער ו סימן ה מקשר את הנדר של יעקב לאיסור שתיית יין, וזה לשונו: "כמא דאלהים יהא נטיר לי: שלא אשתקע בחוצה בטיט היון, ולא אשתכר ביין נסך כמו שעשה נח ואדם, אלא יהא נטיר לי כמו שעשה לאברהם".

הוכחה נוספת נראה במדרש בראשית רבה ע, וזה לשונו: "ארבעה הם שנדרו: שנים נדרו והפסידו, ושנים נדרו ונשתכרו. ישראל וחנה נשתכרו, יפתח נדר והפסיד, יעקב נדר והפסיד. ילקוט שמעוני שופטים רמז,סח מבאר: "ארבעה הם שנדרו: שנים נדרו ונשתכרו, ושנים נדרו והפסידו. יעקב נדר והפסיד, שמתה אשתו רחל, יפתח נדר והפסיד בתו, ישראל נדרו ונשתכרו, שנאמר: וידר ישראל נדר, חנה נדרה ונשתכרה, שנאמר: ותדור נדר ותאמר". הרי נאמר בפירוש, שעם ישראל וחנה נדרו דוקא בנזיר, כאמור שם: ישראל נדרו ונשתכרו, חנה נדרה ונשתכרה. גם נדרו של יפתח היה נדר נזיר, נדבר על זה לקמן. על שנדרו של יעקב היה נדר נזיר כבר אמרנו, ולכן כולם נאמרו בעניין אחד, בנדר אחד, אשר במדרש דנו בתוצאותיו.

ועוד הוכחה אחת על שנדרו של יעקב היה נדר נזיר, נלמד מדברי רמב"ן. הוא קישר נדר יעקב עם לשון פלא, כמה שנזכר בספר ויקרא כב,יח וזה לשונו: "והנראה בעיני, בעבור שאמר הכתוב: לפלא נדר או לנדבה, וכן יאמר בכל מקום בפרשת נסכים, וכן: כי יפליא נדר בערכך נפשות, וכן בפרשת נזיר, כי הנדר הוא הבא על דבר שייפלא ממנו, שידור לה' בצר לו: אם תעשה עמי להפליא להצילני מן הצרה הזאת, אביא עולה או שלמים, כעניין: וידר יעקב נדר לאמור, אם יהיה אלהים עמדי". אנחנו ביארנו לעיל בשם ספר הזוהר, שכוונת האמור: כי יפליא, הוא שפרש מיתר בני העולם להתקדש בקדושה עליונה ולהימצא שלם, שבן אדם שרוצה להתקדש מקדשים אותו ופורשים עליו קדושה עליונה, קדושה דקדוש ברוך הוא.

יוסף הצדיק היה נזיר, כמה שנזכר בספר בראשית מט, כו: "בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶין לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו". ואמרו חז"ל במדרש בראשית רבה פרשה צח ד"ה ותשב באיתן: "רבי לוי אמר: יוסף נזיר ממש היה, דאמר רבי לוי: כל שתים ועשרים שנה שלא ראה אחיו, לא טעם טעם יין, אף הם לא טעמו יין עד שראו אותו".

גם שאר בני יעקב אבינו, השבטים, היו נזירים, כמה שהביא מדרש תלפיות בענף יוסף בשם חידושי אגדות, וזה לשונו: "הא דשתו אחי יוסף יין אף על גב דהיו נזירים והא לא הכירוהו, יש לאמר משום אימת מלכות וכו'".

כל ישראל לאחר יציאת מצרים היו נזירים, וזה הוא הכוח שעזר להם להיטהר ולעלות ממ"ט שערי טומאה עד מעמד קבלת התורה. ויש סוברים שזהו השורש למנהג ישראל האוסר להסתפר באלה מ"ט ימים שבין פסח לשבועות. על שכל עם ישראל היו אז נזירים נאמר בספר דברים כט,ה: "לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם". אבל בחטא העגל חיללו את ברית הנזירות, ושתו יין, כמה שנאמר בספר שמות לב,ו: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק". העולות באו להתיר להם תספורת, והשלמים באו להתיר להם כל היוצא מן הענבים, ואז עבדו עבודה זרה.

וכן נאמר בפרקי דרבי אליעזר פרק מו: "רבי אלעזר בן ערך אומר: כשירד הקב"ה על הר סיני ליתן התורה לישראל, ירדו עמו ששים ריבוא של מלאכים, כנגד ששים ריבוא של גיבורי ישראל, ובידם זינות ופטרות, ועיטרו את כל ישראל כתר שם המפורש, וכל אותן הימים, עד שלא באו לאותו מעשה, היו טובים לפני הקב"ה כמלאכי השרת, ולא משל בהם מלאך המות, ולא השליכו צואה כבני אדם, וכיון שעשו מעשה העגל, כעס הקב"ה עליהם, ויאמר לו: סבור הייתי שתהיו כמלאכי השרת, שנאמר: אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, עכשיו אכן כאדם תמותון, וכאחד השרים תיפולו. רבי יהודה אומר: אימתי? כשאדם לובש בגדי תפארתו יפה במראהו ובכבודו, כך ישראל כשהיו לובשין אותו השם היו טובים לפני הקב"ה כמלאכי השרת, וכיון שעשו מעשה העגל, כעס עליהם, ובאותה הלילה ירדו אותם ששים ריבוא של מלאכי השרת, ולקחו מהם כל אחד ואחד מה שנתנו עליהם, ונמצאו ערומים שלא ברצונם, שנאמר: ויתנצלו בני ישראל את עדין, אין כתיב כאן וינצלו אלא ויתנצלו".

יש עוד ראיה מדברי הרמ"ק זצק"ל בספרו אור יקר בשלח שער ד סימן ז, וזה לשונו: "ויאמר ה' אל משה, שם זה הוא בזעיר אנפין, ולכך אמר מה תצעק אלי, הורה לו לעלות בתפלתו למעלה, כי תשועה זו אינה תלויה בו אלא באריך אנפין, בסוד מצח הרצון, דהיינו דקאמר לעיל אתגלי עתיקא ואשתכח רעוא, כי גילוי מצח הרצון מכניע כח הדינים, והטעם כי הדינים תלויים בסוד המצח, כי מצחא דזעיר היא סוד גבורה המושרשת בבינה, ומצח זה נותן כח וגבורה וחוזק לכל בעלי הדין, ולכך כשראה משה כחות הדין עליונים ותחתונים מתעוררים על ישראל, התחיל לצעוק בתפלתו, והורהו מה תצעק אלי שבזעיר אחוזים הדין, עלה אל המצח הרצון שהיא שורש הגבורה שבכתר, שעל ידי השבתת הדינים בכל מקומות מושבותיהם, מפני שכל בחינות שהם למטה דינים הם למעלה בכתר השבתת הדינים וכו'. ועבד ימא מלכות נימוסין עילאין, היינו סוד פלא גזרת ים סוף להצלת ישראל שהם הקדושים, והשבתת החצונים גשמיים כגון מצרים, ורוחניים כגון שרו של מצרים וכל כחות סמאל הבאים עמו וכו'. מ"ט בגין וכו', ואפשר מפני שהוא פלא כאומרו נורא תהלות עושה פל"א אל"ף, ואפשר מפני שקריעת ים סוף היינו ממש נקרעה המדה הזו שהיא ים סוף סוף המדרגות, וקריעתה היינו קר"ע שט"ן, השבתת הקליפות והכחות וקריעתם ממנו, והשטן נקרע ונבדל מהם כנודע, ועוד היא נקרעת מהחשך בסוד האור העליון הנוקב ויורד, וקורע חשכה ומאירה, והיינו שם הגבורה קר"ע שט"ן".

כל ישראל בשנת הארבעים לצאתם ממצרים לפני כניסתם לארץ ישראל חזרו והזירו לה', כמה שכתוב בספר במדבר כא,ב: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיְהֹוָה וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וכן ביארו בבראשית רבה ובילקוט שמעוני הנ"ל: "ארבעה הם שנדרו: שנים נדרו ונשתכרו, ושנים נדרו והפסידו. ישראל נדרו ונשתכרו, שנאמר: וידר ישראל נדר".

יפתח, שופט ישראל, היה נזיר, כמה שכתוב בספר שופטים פרק יא,ל: "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיְהֹוָה וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי, וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיְהֹוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה". ומה היה נדרו? בתנאי נדרו היה, שיקדיש לה' כל היוצא אשׁר יצא מדלתי ביתו לקראתו, ויצאה בתו. כך אף בתו נעשתה נזירה, כמה שאומר רד"ק בפירוש שופטים פרק יא,לט וזה לשונו: "ויעש לה את נדרו אשר נדר – שעשה לה בית, והכניסה שם, והייתה שם פרושה מבני אדם ומדרכי העולם, והיה חוק בישראל כי משנה לשנה היו הולכות אליה בנות ישראל". היא נעשתה קדושה לה', כלומר נזירה, בדומה לאמור בנזיר שמואל הנביא בשמואל א פרק א,יא: "נָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיְהֹוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו". ויפתח היה מוכרח להיות נזיר כדי לנצח בני עמון במלחמה. על שהוא נדר בנזיר נראה מדברי חז"ל בבראשית רבה ובילקוט שמעוני הנ"ל: "ארבעה הם שנדרו: שנים נדרו ונשתכרו, ושנים נדרו והפסידו. יפתח נדר והפסיד בתו".

שמשון, שופט ישראל, היה נזיר. נזירותו הייתה מיוחדת כי ניתנה לו על ידי מלאך, ולא רק הוא אלא אף אמו הייתה נזירה, ככתוב בספר שופטים יג,ז: "וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ".

שמואל הנביא, שופט ישראל ונביא, היה נזיר, ככתוב בספר שמואל א א,יא: "וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהֹוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ".

כל מלכי ישראל חוקיים היו נזירים, כי רק השולט על תאוות גופו יכול לשלוט על עם הנבחר.

נשי מלכי ישראל מזרעו של דוד נדרו על ילדיהן נדר נזיר, כמה שמובא בבמדבר רבה י,ד: "אמר רבי יוחנן: מלמד שכפפתו אמו על העמוד, ואמרה לו: מה ברי, הכל יודעין שאביך ירא שמים היה, עכשיו יאמרו כן בת שבע היא אמו גרמה לו, ומה בר בטני, כל נשים של בית אביך, כיון שמתעברות, שוב אין רואות פני המלך, ואני דחקתי ונכנסתי, כדי שיהא הבן מלובן ומזורז, ומה בר נדרי, כל נשים של בית אביך, כיון שמתעברות, היו נודרות ואומרות: יהיה לנו בן הגון למלכות, ואני נדרתי ואמרתי: יהיה לי בן זרוז ומלומד בתורה, והגון לנביאות, אל תתן לנשים חילך, שתהא רודף אחר זימה, שהם מטלטלין דעתו של אדם, ורועה זונות יאבד הון, ודרכיך למחות מלכין, התורה הזהירה ואמרה: ולא ירבה לו נשים, הוזהר בדברים הללו, שהם מחיית מלכים: אל למלכים למואל, מה לך אצל מלכים שאומרים: למה לנו אל לעשות כמעשיהם, אל למלכים שתו יין, מה לך להשוות עצמך למלכים השותים יין ומשתכרין ועושין כל מיני זימה, אל תעשה כמעשיהם, ולרוזנים אי שכר, מי שכל רזי עולם גלויים לו ישתה יין וישתכר? פן ישתה וישכח מחוקק".

עוד שם בהמשך: "אמרה התורה, ג' דברים נצטוו המלכים: שלא להרבות נשים, ושלא להרבות סוסים, ושלא להרבות כסף וזהב. אין עליהם לומר לאל שירבו ולא יחטאו, אל למלכים שתו יין, הרי זה אמור כנגד נדר נזיר האמור אחר פרשת סוטה, שצריכין המלכים לשמור עצמן מן היין, וכן הרוזנים, כדי שלא יבואו לידי זימה ויחייבו העולם. ולמה הזהירה מלכים ורוזנים לבדם, והלא כל בני אדם צריכין להיזהר מן היין, שלא ישתו ויקלקלו? אלא מפני שספק ביד מלכים לשתות ולעשות כל רצונם בעבירה, ואין שימחה בידם, פן ישתה וישכח מחוקק, שבשביל היין שישתה ישכח מה שצותה תורה למחוקק חוקים של תורה, היא פרשת סוטה, וישנה דין כל בני עוני הנואף הזה כשהוא הולך אצל אישה אחרת והיא מתעברת הימנו, נמצא אותו ממזר שאין לו דין חלק בנכסי בעלה, והוא יחלק עם בניו בנכסים, שיהיו סבורים שהוא בנו. דבר אחר פעמים לא יניח הבעל בן, ומן התורה ירושתו חוזרת לאחיו, וזה הממזר יורש ממונו, שיהיו סבורים, שהוא בנו, וישנה דין כל בני עוני. לכך הזהירה תורה אחר סוטה דין נזיר, שהיין גורם לנואף ונואפת לבוא לתקלה, הוא הדין: איש או אישה כי יפליא".

דוד, מלך ישראל, היה נזיר, ככתוב בתהילים קטז,יד: "נְדָרַי לַיהֹוָה אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ", ובתהלים פט,מ: "נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ", ובתהילים סט,ה: "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שׂנְאַי חִנָּם עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב". וכמה שהסביר מלבי״ם בפירושו על תהילים כג,א: "מזמור לדוד – במזמור הזה חרט (דוד המלך) את קורותיו מעת היותו רועה צאן במדבר עד שעלה למלוכה. תחלה ישקיף על ראשית ימי חייו עת התבודד עם הצאן במדבר. וידמה את עצמו כצאן רועה על נאות דשא ואת ה׳ כרועה המשגיח עליו בעין חמלה, השנים האלה הם היו אצלו מבחר ימי חייו בעוד התבודד עם קונו, בעוד יזמר לפניו על הגיון בכנור נעים זמירות ישראל. בעוד לא נטל עליו כתר המלוכה להפרידו מן הדבקות עם ה׳. כי זמן הזה היה הזמן המאושר אצלו. ובאשר היה רצון ה׳ להוציאו מחיי ההתבודדות לרעות צאן עמו, סבב סבובים שילקח לבית שאול להיות מנגן בכנור, וכל זה היה נגד רצון דוד, שהיה חפץ יותר בחיי ההתבודדות וזכר תמיד ירחי קדם הטובים בעיניו מכתר המלוכה. ונדמה בזה, כבן מלך יורש עצר אשר מאס בשבט מלכות ויבחר לחיות חיי הפרישות והנזירות בסוכת נוצר אשר עשה לו ביער, וימן המלך אחד מעבדיו להצית אש בסוכתו, וכשהלך הנזיר לבקש מחסה מזרם הסית אותו אחד מעבדי המלך שישב בבית קטן בנוי הנמצא ביער. אחר כך הציתו גם הבית הזה, ואחר לבית יותר טוב קרוב יותר אל העיר, וכן עשה לו כפעם בפעם עד שהתקרב יותר אל העיר והרגיל את עצמו לשבת בבית יותר טוב עד ששב אל העיר ואל בית אביו. אז הבין הבן הנזיר שכל מה שקרה לו היה מתחבולות אביו להוציאו מחיי הפרישות וההתבודדות אל הנהגת המדינה, ויאמר אל אביו".

אבשלום נזיר עולם היה, כנזכר בספר שמואל ב יד,כו: "וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ". בתלמוד בבלי מסכת נזיר ד,ב נאמר: "רבי אומר: אבשלום נזיר עולם היה, שנאמר: ויהי מקץ ארבעים שנה, ויאמר אבשלום אל המלך: אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון, ומגלח אחד לשנים עשר חודש".

שלמה, מלך ישראל, כמו שאר בני המלכות לדוד המלך היה נזיר. וכן הוא אומר בעצמו בספר משלי לא,א-ח: "דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ. מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי. אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין. אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר. פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי. תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ. יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד".

אליהו הנביא היה נזיר כמה שנזכר במלכים ב א,ח: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו, וַיֹּאמַר אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי הוּא". ובפסיקתא רבתי פיסקא כו נאמר: "אמר לו הקב"ה: בטרם אצרך בבטן עד שלא יצרתיך במעי אמך, מניתך להיות מתנבא על עמי. ענה ירמיה ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, איני יכול להתנבאות עליהם, איזה נביא יצא להם ולא ביקשו להורגו? עמדו להם משה ואהרן, לא ביקשו לרגום אותם באבנים? שנאמר: ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, העמדת להם אליהו בעל קווצות, והיו מלעיגים ומשחקים עליו: הרי מסלסל קווצותיו איש בעל שיער, העמדת להם אלישע, והיו אומרים לו: עלה קרח, איני יכול לצאת על ידי ישראל, הנה לא ידעתי דבר, כי נער אנכי". וכמה שהסביר הגר"א בפירושו על שיר השירים ד,א: "שיערך כעדר העיזים – שיערך הוא השיער, הם כעדר העיזים שהולכין מהר גלעד זה אצל זה. והענין שיערך הוא כינוי אל הנזירים שמגדלין שיערן ופורשים מן העולם, הם כעדר העיזים שהם בני הנביאים והתלמידי חכמים שגלשו מהר גלעד, שלמדו אצל אליהו שהיה מתושבי גלעד, שהם היו מפורשין מן העולם". 

יחזקאל הנביא היה נזיר ככתוב בספר יחזקאל ח,ג: "וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רָאשִׁי וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה". והסביר הרד"ק שם: "בציצת ראשי – היא מחלפות הראש", מחלפות הראש הן צמות שיער, וכאמור בשופטים טז,יג בצמות שערותיו של שמשון, וכפי שפירש מצודת דוד שם: "שבע מחלפות – שבעה תלתלי הראש כי נזיר היה וגדל שיער ראשו".

משה רבנו ושאר כל הנביאים היו נזירים, דאין דיבור ה' אלא לקדושים בלבד, ורבו הוכחות בתורה ובדברי רז"ל. והנה לאחר פרשת נזיר באה פרשת ברכת כהנים, שבה מצוה ה' דרך משה רבנו לאהרון הכהן ולבניו לברך את ישראל, ולא ישירות לאהרון. וזה יורה על מעלת משה רבנו, אשר גבהה מעל כהן גדול. ומה היא המעלה? בספר מעיין חכמה המיוחס למשה רבנו כתוב בתחילתו כך: "זה ספר מעיין החכמה, שנתן מיכאל לפאלי, ופאלי למשה רבנו, ומשה רבנו גלהו להתחכם לדורות". המלאך פאלי שדרש למשה רבנו, הוא המלאך שדיבר עם מנוח, כנזכר בשופטים יג,יח: "וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְהֹוָה לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶּלִאי", והוא משל "מלאך הנזיר", דהיינו אותיות רזין, שהן סודות התורה הקדושה.

על כך שמשה רבנו היה נזיר לומדים אף מפרשת נשא. כותב מהר"מ אלשיך בפירוש פרשת נשא פרק ו, וזה לשונו: "הנה הורה הוא יתברך, כי חיוב מוטל על גדול הדור להזהיר את עצמו לפרוש ולקדש עצמו גם במותר להם, למען זכותם לקדשם עד יהיו קדושים לאלהיהם. וזה אם הדור ראוי, לא יחוש מלזרוק מרה ולדבר בקושי ככל אשר עשה משה אל בני ישראל סמוך למיתתו, כי ראה צדיקים היו, ויכבד את עול סבל מוסרו עליהם בדברים קשים: מקציפים הייתם, ממרים הייתם, אך אם יראה כי יבעטו, ידבר להם בלשון חיבה ודברי מוסר השכל, ואם אלה לא יסכון, לא יתייאש וימשוך ידו, כי אם הכלל לא יקבלו, יבקש לו יחידים להזהיר אחד אחד, ולא יבצר מהמצא איש אחד מעיר ושנים ממשפחה ישמע בקולו, ואם יוציא יקר מזולל, כפיו יתברך יהיה. וזה מאמרו יתברך פה: דבר אל בני ישראל, שהוא דבר לשון קושי לקדש עצמם, ואם תיראו שיבעטו בקושי, אז: ואמרת אליהם, בלשון אמירה, הוא לשון חיבה, וזהו: ואמרת אליהם. ואם גם זה לא יסכון למו, לך אל הפרטים ובקש: איש או אישה כי יפליא".

כל הנביאים היו נזירים. הנה נאמר במיכה ב,יא: "לוּ אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ וָשֶׁקֶר כִּזֵּב אַטִּף לְךָ לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר וְהָיָה מַטִּיף הָעָם הַזֶּה", וכתב הרד"ק שם בפירוש: "לו איש הולך רוח ושקר כזב – חוזר למה שהיו אומרים לנביאי האל אל תטיפו אמר לנביאי ה', היו אומרים להם שלא יתנבאו, אבל אם יש איש שהולך רוח כלומר שדרכיו דרכי רוח והבל ושקר כזב, שמכזב בדברי שקר, שאומר להם: שלום יהיה לכם, עשו כלבבכם, ואמר לעם הזה: הנה אטיף לך ליין ולשכר, כלומר אם תשקני כוס יין או שכר, אני אתנבא לך נבואות טובות, ירצו בו דבריו וישמעו, והוא יהיה להם למטיף ולנביא". ועוד ראיה מישעיהו כח,ז, וזה לשונו: "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ, כהן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר, נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן, תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה, פָּקוּ פְּלִילִיָּה". וכתב הרד"ק בפירוש שם: "כהן ונביא – הכהן והנביא, שהיה להם להורות התורה, הם שגו כמוהם במשתה ובתענוג העולם. ונביא – אינו אומר על נביאי האמת, כי אם על נביאי השקר, שהיו ביניהם, והם היו מתעים אותם ומתירים להם התענוג ואומרים להם: שלום יהיה לכם, אל תיראו, עשו מה שתרצו".

הרי מוכח מכאן שנביאי ה' לא שתו יין ושכר לעומת נביאי השקר.

ועוד עיין בזכריה יג,ד: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵבֹשׁוּ הַנְּבִיאִים אִישׁ מֵחֶזְיֹנוֹ בְּהִנָּבְאֹתוֹ וְלֹא יִלְבְּשׁוּ אַדֶּרֶת שֵׂעָר לְמַעַן כַּחֵשׁ". וכתב הרד"ק בפירוש שם: "והיה ביום ההוא יבושו – כשיראו שלא יתקיימו נבואתם יבושו. בהנבאותו – מקור בתוספת תי"ו, וכן במשנה והלא במאמר אחד יכול להבראות, ולא ילבשו עוד אדרת שיער, למען כחש, כי כן היה מנהג נביאי השקר ללבוש שקים ואדרת שיער למען כחש, למען שיוכלו לכחש ויאמינו בהם בני אדם, כי הם מראים עצמם בפני בני אדם שהם פרושים ואנשים צדיקים וישרים ולא ידברו".

הרי מוכח מכאן שנביאי ה' היו בעלי שיער לעומת נביאי השקר המתחזים להם.

כל חכמי סנהדראות המוסמכים היו נזירים. יש לנו שתי ראיות המוכיחות זאת, באחת מבית הראשון מדובר על חכמי סנהדרין בזמן מלך צדקיהו, ובשניה מבית השני מדובר על חכמי סנהדרין בזמן מלך ינאי. ונביאן אחת אחת.

נאמר באיכה רבה פרשה ב: "אמר רבי אלעזר: אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, שעל ידי פרשת נדרים נהרגו סנהדרי גדולה של צדקיהו וכו', ויצאו סנהדרי גדולה לקראת נבוכדנצר, כיון שראה אותן שהם כולם בני אדם של צורה, גזר והוציאו להם קתדראות והושיבן, אמר להם הביאו ספר תורה, והיו קורין כל פרשה ופרשה ומתרגמין אותה לפניו, כיון שהגיעו לפרשת נדרים: איש כי ידור נדר לה' וגו' (במדבר ל,ג), אמר להם אי בעי מחזר ליה יכול הוא, אמרו לו הולך אצל חכם ומתיר לו את נדרו, אמר להם כמדומה לי שאתם התרתם לצדקיהו השבועה שנשבע לי, מיד גזר והושיבן לארץ, הדא הוא דכתיב: ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. העלו עפר על ראשן, התחילו מזכירין זכותו של אברהם, אותו שכתוב בו: ואנכי עפר ואפר (בראשית יח,כז). חגרו שקים, התחילו מזכירין זכותו של יעקב, אותו שכתוב בו: וישם שק במתניו (בראשית לז,לד). הורידו לארץ ראשן, מה היו עושין להם? היו קושרין שערן אחר זנבי סוסיהן ומריצין בהם, עד שהיה נישול מהן, הדא הוא דכתיב: גזי נזירך והשליכי (ירמיה ז,כט), והיה שערן מוטל לארץ מירושלים עד לוד".

בתקופת מלך ינאי נגד הפרושים שומרי הברית, דהיינו הנזירים, קמו צדוקים, דהיינו מפירי הברית, שכוחם רבה עד זמנינו. כן מבואר במסכת קידושין סו,א: "מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל אמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים, זכר לאבותינו. והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו, והיה שם אחד איש לץ לב רע ובלייעל, ואלעזר בן פועירה שמו, ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך לבם של פרושים עליך! ומה אעשה? הקם להם בציץ שבין עיניך. הקים להם בציץ שבין עיניו. היה שם זקן אחד, ויהודה בן גדידיה שמו, ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן, שהיו אומרים: אמו נשבית במודיעים, ויבוקש הדבר ולא נמצא, ויבדלו חכמי ישראל בזעם. ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, הדיוט שבישראל כך הוא דינו, ואתה מלך וכהן גדול, כך הוא דינך? ומה אעשה? אם אתה שומע לעצתי, רומסם! ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד. אמר רב נחמן בר יצחק: מיד נזרקה בו אפיקורסות, דהוה ליה למימר תינח תורה שבכתב, תורה שבעל פה מאי, מיד ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל, והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח, והחזיר את התורה ליושנה". כלומר הפרושים הם הם חכמי ישראל. וכבר הבאנו לעיל בשם המדרש במדבר רבה פרשה י, שנזירות בכל מקום בתורה נקראת פרישות.

נזירים רבו לאחר חורבן בית המקדש. והאמת היא שנזירות לא שייכת לבית המקדש, וכל מה שחז"ל קישרו נזירות לבית המקדש, הוא בנזיר קצוב בלבד. ולאחר חורבן הבית פסקה נזירות קצובה, וכל הנודרים נדר נזיר מאז היו נזירים לעולם, ולא נצרכו להבאת הקורבנות. ולכן לאחר חורבן בית שני נתרבו הנזירים בישראל, וכמבואר במדרש תהלים מזמור קלז: "משחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל, לא היו אוכלים בשר ולא היו שותין יין", וכן מבואר בתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא ס,ב.

רבים מגדולי התנאים היו נזירים, וביניהם רבי שמעון בר יוחאי, דאין סודות התורה נגלים אלא לקדושים בלבד (האותיות נזיר הם רזין), וכנזכר בספר ראשית חכמה שער הענוה פרק א: "רבי שמעון נזירא אומר: התלמיד אומר לרב: בוא שנה לי פרק אחד, והרב אומר לו: קדמני במקום פלוני, אבל הקדוש ברוך הוא אומר ליחזקאל: קום צא אל הבקעה, יצא יחזקאל, מצא הקדוש ברוך הוא שקדמו, שנאמר: ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד, הוי אומר וענותך תרבני". ואין זה רבי שמעון אחר אלא רבי שמעון בר יוחאי הוא, והוזכר כאן כנזיר משום בירור יחס מעלה הנשגבת של הנזירות למידת הענוה. ומובא גם בתלמוד בבלי מסכת יבמות צז,א: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: כל תלמיד חכם, שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר. אמר רבי יצחק בן זעירא ואיתימא שמעון נזירא: מאי קראה וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים? ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים, כיון שמניח אדם אצבעו עליו, מיד דובב, אף תלמידי חכמים, כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה, שפתותיהם דובבות בקבר". נמצא שהוזכר כנזיר משום בירור עניין יחס דבר שמועה של תלמידי חכמים ליין, והרי להדיא הדברים בשם שמעון נזירא כאן, הם הדברים בשם רבי שמעון בר יוחאי, אלא מפורטים.

רבי חנינא בן חכינאי היה נזיר, וכמוכח מאוצר המדרשים, עשרה הרוגי מלכות, עמוד 443: "ואחריו הוציאו את רבי חנינא בן חכינאי, ואותו היום ערב שבת היה, וכל ימיו היה יושב בתענית מבן שתים עשרה עד תשעים וחמש שנה. אמרו לו תלמידיו: רבי, רצונך שתטעום כלום קודם שתהרג? אמר להם: עד עתה התעניתי ולא אכלתי ולא שתיתי, ועתה איני יודע איזה דרך אלך, ואתם תאמרו לי לאכול ולשתות! התחיל בקידוש היום: ויכולו השמים, עד ויקדש אותו, ולא הניחוהו לגמור עד שהרגוהו. ויצאה בת קול ואומרת: אשריך רבי חנינא בן חכינאי, שהיית קדוש, ויצאה נשמתך בקדושה, בתיבת ויקדש".

רבי יוחנן היה נזיר, וכמוכח מתלמוד בבלי מסכת בבא מציעא פד,א: "יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא, חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה, אמר ליה: חילך לאורייתא! – אמר ליה: שופרך לנשי! – אמר ליה: אי הדרת בך – יהיבנא לך אחותי, דשפירא מינאי". שהיה לו לרבי יוחנן יופי של נשים. ומה הוא היופי הזה אשר משך את ריש לקיש? זהו שערו הארוך, שהוא נקרא יופי של נשים, שהרי רבי יוחנן נזיר היה.

נזירים היו גם בזמן התלמוד. לדוגמא במסכת נזיר כט,ב מובא: "מעשה ברבי חנינא שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל בודקו לידע אם הביא שתי שערות אם לא הביא, רבי יוסי אומר: לידע אם הגיע לעונת נדרים אם לאו, אמר לו: רבי, אל תצטער לבודקני, אם קטן אני, אהיה בשביל אבא, אם גדול אני, אהיה בשביל עצמי. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר: מובטח אני בזה, שמורה הלכה בישראל".

הרמב"ן, רבי משה קורדוואירו, רבי יוסף קארו, מהר"ם אלשיך, רבי מרדכי דאטו, מהרש"א ועוד גדולים וקדושים כמותם גם כן היו נזירים לעולם.

במאה ה-17 התחזקה הנצרות בעולם, נוצרים הרסו והשמידו כל דבר הנוגד לעיקרונותיה, ולכן נלחמו ביתר עוז בנזירות ישראל. והטעם בכך הוא שהם קראו לעצמם נזירים ופרושים, ואפילו שם דתם מוכיח זאת. ולכן הם צנזרו כל ספרי ישראל שהיה בהם זכר לנזירות, ושיבשו כתבים. והמומרים שהיו ביניהם הלכו יותר, והכניסו בספרי הקודש מאמרים המתנגדים לנזירות. והמטרה פשוטה, והיא להוציא קדושה מעם ישראל לנצח, כדי שלעולם לא יגיעו לגאולתם, חלילה, ולנו זאת מלחמה בעמלק מדור דור. אך לא עלתה בידם, כי מה' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו.

נזירים היו בכל הדורות, ובכל העדות, ואף בשלוש מאות שנים האחרונות. ביניהם: נזיר רבי דוד ניטו מונציה (1654 – 1728), נזיר רבי משה חפץ (1663 – 1711), נזיר רבי מרדכי אלנקאוה ממרוקו (המאה ה-19), כל יהודי כפר חאבאן שבתימן היו נזירים, נזיר רבי יוסף רוזין מרוגאצ'וב (1858 – 1936), נזיר רבי דוד יהודה אריה לייב כהן מליטא (1887 – 1972) המכונה הנזיר הירושלמי. הרבה נזירים בעולם יש גם בזמננו.

בורא עולם הבטיח לעם ישראל שהנזירות לא תיפסק לעולם, אלא אדרבה תקום לתחייה, וכמה שמעיד הנביא עמוס ב,יא: "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים, הַאַף אֵין זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נְאֻם יְהֹוָה". והסביר מצודת דוד שם בפירוש: "ומבחוריכם לנזירים – נתתי בלבם רוח טהרה להיות נזירים. האף אין זאת – רצונו לאמור, וכי גם זאת תכחשו, לאמור שלא היתה זאת, וכאומר הלא הוא דבר מפורסם, ואי אפשר לכחש בו".